פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יורים וסובלים מפוסט-טראומה: "הצלילה" מפרק מחדש את הגבריות הצבאית הישראלית

      סרטו המדובר והמוערך של יונה רוזנקיאר עוקב אחר שלושה צעירים, הכורעים תחת מעמסת הציפיות מהם כגברים, כקיבוצניקים וכחיילים. כזה סרט על מלחמת לבנון השנייה, עוד לא ראינו (ולא שהתחרות קשה)

      יורים וסובלים מפוסט-טראומה: "הצלילה" מפרק מחדש את הגבריות הצבאית הישראלית
      גולדן סינמה הפקות
      דירוג כוכבים לסרטים -3.5 כוכבים (עיבוד תמונה)

      אחת ההנחות הכי מקובלות והכי שגויות לגבי הקולנוע הישראלי היא שכל הסרטים אותו דבר, כי כולם עוסקים בצבא. קודם כל, עובדתית, זה פשוט לא נכון, בטח בשנים האחרונות: די במעבר על רשימת היצירות הקולנועיות שעלו כאן, ודאי הבולטות שבהן, כדי לראות שרובן טיפלו בסוגיות אחרות.

      מהותי מכך, מי שמשכפלים את האקסיומה המוטעית, עושים זאת בדרך כלל בלעג ומפטירים משפטים כמו "עוד פעם סרט על חיילים? כמה אפשר". מלכתחילה, לא ברור לי מה הבעיה שלהם. ונניח שהסיטואציה אכן היתה כזו, ורוב הסרטים היו עוסקים בחיילים, אז מה? מה יותר מתבקש במדינה שנמצאת במצב מלחמתי תמידי, בה הצבא ממלא מקום כל כך מרכזי בחיים היומיומיים וגם רוב המצביעים שמזהים את עצמם כשמאל-מרכז בוחרים במפלגה שמובילים אותה שלושה רמטכ"לים? כשסדר היום האזרחי כל כך צבאי, טבעי שגם האג'נדה הקולנועית היתה כזו. תופתעו, אבל אם כבר להתלונן על משהו, זה על כך שהקולנוע המקומי לא מעז יותר להתמודד עם ההשפעה הצבאית על חיינו.

      מי שכן עושה זאת הוא התסריטאי-במאי יונה רוזנקיאר בסרט הביכורים שלו, "הצלילה", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע. זאת, כשנה לאחר שקטף שלל פרסים בפסטיבל הקולנוע ירושלים ומשם יצא למסע בינלאומי שכלל הקרנות בפסטיבלים מסביב לעולם, ביקורת מהללת בקנר אנשנה, בעיני העיתון הטוב בצרפת, וכיוצא בכך. כעת הוא זוכה לשירי הלל גם מן התקשורת הישראלית, ואפשר להבין למה.

      הצלילה (יח"צ , עודד אשכנזי)
      עולה לאקרנים אחרי סיבוב מוצלח בעולם. מתוך "הצלילה" (צילום: עודד אשכנזי)

      רוזנקיאר, קיבוצניק וחייל קרבי בעברו, כתב את התסריט על בסיס חוויותיו האישיות, ובכך לא מסתיים הממד האוטוביוגרפי: הוא עצמו מככב בסרט, בצד שני אחיו, יואל ומיכה. הם מגלמים שלושה אחים שכבר פזורים ברחב הארץ אבל מתכנסים בקיבוץ הולדתם, הסמוך לגבול הצפוני, כדי לקבור את אבא שלהם, מה שכמובן מוביל להשוואות בלתי נמנעות בין "הצלילה" ל"מבצע סבתא".

      ואמנם, גם כאן יש תיאור ססגוני של הווי החיים בקיבוץ, שזור דמויות אקסצנטריות ולא מעט הלצות שנונות - כך, למשל, האב מבקש בצוואתו לתרום את גופתו למדע כי "אנחנו פולנים, וחבל לזרוק סתם". עם זאת, רוב הסרט לא משעשע בכלל, אלא מלא פצעים וצלקות.

      העלילה מתרחשת על רקע מלחמת לבנון השנייה, ובתום הריטואלים סביב ההלוויה, האח הצעיר אמור להצטרף לשדה הקרב. אחיו הבכור והמיליטנטי נחוש להכין אותו לכך בצורה המחשלת ביותר. ילד הסנדוויץ', לעומת זאת, סובל מפוסט-טראומה בעקבות שירותו הצבאי, והשאיפה שלו דווקא אחרת: לחסוך חוויה דומה מבן הזקונים, שמוצא עצמו קרוע בין התזה והאנטי-תזה של בני משפחתו.

      בהצגתו את מערכת היחסים בין השלושה, התסריט של רוזנקיאר מפתיע בכמה בחירות מעניינות. קודם כל, בניגוד לנהוג בקולנוע, אין כאן שום עלילות משנה רומנטיות, ולמעשה אין בסרט ולו בחורה צעירה אחת. דבר זה מנטרל אותו לחלוטין מכל שבב של מיניות, חוץ מאשר הומו-אירוטיות מודחקת המתפרצת מדי פעם בקרבות היאבקות למיניהם.

      הצלילה (יח"צ , ורד אשכנזי)
      סצינת הפאב מופתית. מתוך "הצלילה" (צילום: ורד אשכנזי)

      נוסף לכך, וגם כן באופן חריג יחסית לסרטים קודמים, אין בסרט שום דמות אב, ובהיעדר מבוגרים סמכותיים, המתח בין שלושת האחים הופך לטעון הרבה יותר: זה רק הם לעצמם, כמו ימאים שנסחפו לאי בודד, ובמצב כזה ברור שסיר הלחץ יתפוצץ.

      מה עוד, שהם לא באמת לבדם: מעליהם מרחפות כל הזמן הציפיות הספרטניות שיש מהם, כגברים צעירים, כישראלים וכקיבוצניקים. הם מתפרקים תחת העול הזה, בצורה מטאפורית וגם מוחשית, ו"הצלילה" מיטיב לתאר את ההתפרקות.

      הצלילה (יח"צ , ורד אשכנזי)
      מאתגר, אבל לא מנוכר. מתוך "הצלילה" (צילום: ורד אשכנזי)

      יחד עם שני אחיו, שכמוהו מפגינים תצוגת משחק משכנעת, ובעזרת הצלם עודד אשכנזי, שבדומה לו מתהדר גם כן בראש אחר ופתוח, משכיל רוזנקיאר לפרק את הגבריות הישראלית ולהתמודד עם מושג הפוסט-טראומה בצורה מלאת עוצמה, רגש, אמת ואינטלקט. יש פה סצינות חזקות יותר וחזקות פחות, אבל יש גם כאלה על גבול השלמות. כזו היא למשל, הסצינה בה יושבים השלושה בפאב המקומי, בו מגלם את תפקיד הברמן אלעד צפני שהתפרסם ב"האח הגדול". הדינמיקה שמתפתחת ביניהם היא מופת של כתיבת דיאלוגים, של עבודת בימוי, צילום ועריכה, של משחק ושל פסקול, עם שימוש נפלא בשירים של משינה ושל אבבא.

      הצפייה ב"הצלילה" אינה מבדרת, והוא משתייך באופן מובהק לאסכולת הסרטים האמנותיים והמאתגרים. אלה בדרך כלל מנוכרים ומתנכרים לצופה, אלא שכאן זה לא קורה, והבמאי מצליח ליצור חיבור רגשי עם הקהל.

      רוזנקיאר החל את הפרויקט כסטודנט של בית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ואז המשיך וסיים אותו בעזרת הקרן שלה להפקת סרטים באורך מלא, שהשבוע הכריזה על הזוכה החדש במלגה שלה ומסתמנת בתור כוח מוביל בתעשייה המקומית לקראת העשור הבא. יש ב"צלילה" תמימות נעורים, אבל אין בו בוסריות; יש בו זיעה, אבל לא של מאמץ יתר, אלא של תשוקה; ויש בו אמירה, אבל לא מס שפתיים פטריוטי או לחלופין היגדים נדושים ואוטומטים, אלא משהו אמיתי הרבה יותר. ומעל הכל, זה לא "עוד סרט ישראלי על מלחמת לבנון השנייה", גם כי מלכתחילה לא היו כל כך הרבה יצירות קולנועיות שעסקו בה, ובעיקר כי עוד לא היה במאי שטיפל בה בצורה הזו.

      מיטב השירים מהסרט, ובכלל מיטב השירים שמתנגנים כרגע בקולנוע