סמים ונהנים

ישנן שתי דרכים לא ממש יעילות להתמודד עם תיעוד טלוויזיוני של נושא הסמים. אחת היא ההתמקדות בהשפעה הפיזיו-פסיכולוגית שלהם, מה שבדרך כלל מניב תמונות מבאסות של אנשים מבואסים או צילומים פסיכדליים שמנסים להעביר את החוויה. השנייה היא סריקה חיצונית של כלכלת צריכת הסמים וההשפעות החברתיות שלה. הדרך הראשונה משעממת כמעט כמו הסמים עצמם. עשרות סרטים בהם מזרימים וויליאם בורוז ואלן גינצבורג את התודעה שלהם דרך פילטרים פסיכדליים מוכיחים את זה. בצד השני יש לנו בעיקר תשדירים של אל-סם, האגודה שבין חבריה הבכירים נמנית מנחת התוכנית "ג'וד לאק".

הפרק הראשון של "עולם הסמים", ששידורה החל בשבוע שעבר (יום ד', 21:50) בערוץ 8, התרכז בפן הכלכלי של נתיבי הסמים. כתוצאה מכך התמקד הפרק בסם הכי יקר - קוקאין. אנחנו מתחקים אחרי עלי הקוקה מהג'ונגלים של בוליביה ועד נחיריהם של צרכני המערב; אנחנו רואים ולומדים מספר דברים מעניינים: עלי הקוקה הופכים למשחה לפני התאבקותם, יש המון מסטולים בכל מקום, ומי שאוכל את כל החרא בסופו של דבר הם עניי העולם השלישי, שלא רואים גרוש מהסחר.

עבור צרכן סמים שצופה בתוכנית על סמים, האינסטינקט הראשוני הוא לחפש את המסר שמנסים להעביר לו. המסר של "עולם הסמים" הוא חד משמעי. הסמים הם הבעיה הכי גדולה של האנושות. זו דעה לגיטימית, רק שהתוכנית מתעלמת לחלוטין מהמטאפורה שצריכת סמים מהווה לתרבות הצריכה בכלל. הקריין הרהוט מסביר לנו איך רק חמישה אחוז מהרווחים על התוצר הסופי של עלי הקוקה מגיע לאיכרים שמגדלים אותם, הוא לא טורח לציין שיחסי עובד-מעביד שכאלה מתקיימים גם על כל נעל של "נייקי".

לסיכום, אפשר לומר שהדרך ליצור קטע מצולם מעניין על סמים הוא שילוב של הפן כלכלי-חברתי והפסיכולוגי-חווייתי. לחתיכות עדיף לומר שהיחס בין שני התחומים הוא דיאלקטי.