אורגזמטרון

יש כאלה שקראו את טולקין, יש כאלה שלא קראו. יש כאלה שקראו את טולקין וממש לא אהבו את הפרק הראשון של העיבוד הקולנועי שלו, יש כאלה שקראו וכן אהבו. יש כאלה שלא קראו ולא אהבו, וכאלה שלא קראו וכן אהבו. ועל כל פנים, מי שלא אהב את "שר הטבעות" בקולנוע יודע איכשהו לבד שאין לו מה לחפש יותר בארץ התיכונה של פיטר ג'קסון. אלה שאהבו, מצד שני, צפויים לקבל את זה באבי-אביהם, שכן "שר הטבעות: שני הצריחים" הוא סרט הרבה יותר מרשים, מגנוב, ממצה, שלם וטוב מקודמו.

מרשים. דיברו על זה כבר בסיבוב הקודם, אבל עדיין נאזכר את עמדתנו, הגורסת שלמרות שרובו של הטירוף הלא ייאמן הזה נעשה באמצעות כמה חנונים שיושבים על מחשבי על ומשכורת לא רעה, התוצאה הסופית היא קולנועית לגמרי. אין מה לעשות השוואות לשיק ה"הכל בדולר" הפאוור ריינג'רסי שהתלווה לאפקטים המיוחדים של האדפטציה הקולנועית של ספיידרמן, או לזבלון זוכה האוסקר של רידלי סקוט, "גלדיאטור" – "שר הטבעות: שני הצריחים", על שלל נופיו הניו זילנדים, הוא אחד הסרטים הכי פסיכיים בתולדות הקולנוע. במשוואת הפה הפעור, זה גם אחד הסרטים היחידים ששווה ללכת לשלם בשבילם שלושים וכמה שקלי מיתון. את הסרט הזה אל תשאירו למכשירי הדי.וי.די, הוא נועד לאולמות גדולים, ממש כמו רמי וריטה.

סופו של "חבורת הטבעת", הפרק הקודם בסדרה הקולנועית הזאת, היה מבאס לחלוטין מבחינתי. הוא פשוט הסתיים איכשהו באמצע העלילה והותיר אותי עם הרגשה קשה מאוד, כזו המתלווה לעתים קרובות לכמה סדרות טלוויזיה, שנדמה שרק דוחפות ומתכססות אותך לצפות במתרחש בשבוע הבא. זה לא מה שאתה מצפה מסרט של כמעט שלוש שעות, בייחוד כשהפרק הבא מגיע בשנה הבאה. ל"שני הצריחים", במובן הזה, יש כבר הרגשה הרבה יותר שלמה. גמיעת השעתיים וחצי מתבצעת באופן חלקלק להדהים, ואז משאירה אותי מעוניין ורוצה עוד, אך בהחלט גם מסופק, ובטח שלא עם הנקניק פרשוטו ביד.

בפרק הנוכחי, בשל התפצלות העלילות והדמויות, גם צומצם משמעותית חלקו וזמן מסכו של מיסטר פרודו באגינס, וזה די כיף, אם תשאלו אותי, כי כבר מתחילים להימאס עליי הקלוז-אפים של אלייז'ה ווד. פיטר ג'קסון גם מפרגן עם כמה דקות נחמדות של ליב טיילר, אבל קשה לומר שיצאתי עם מנת יתר. ויש גם הרבה אתנחתות קומיות (שאת רובן מספקים הגמד והגולום המעצבן), הרבה סוסים, עצים מדברים, קרבות מהגיהנום, דיאלוגים מזעזעים אך חיוניים, פירוטכניקה מסמרת שיער ואף לא הארי פוטר אחד.

ולמרות שהסרט הזה הוא רק חלק ממערכה מטורפת של יחסי ציבור, משחתת כספים אוניברסלית שפועלת ומרחיבה את הדרכים המזיקות והידועות ביותר, חשוב לזכור כי הוא עדיין מעביר בנחישות את מסריו הענוגים של טולקין - שמבכה את השתלטות הטכנולוגיה וחורשי הממון והרעה על העולם, מפאר את גדולתו הנשכחת של הירוק והעתיק ומציב את המפתחות בידי התמים – זה שעדיין לא נשטף במערבולת "המורדים", אני מניח. זה מנחם בצורה כלשהי, כשבתוך משחק הכסף הזה מועברים מסרים חיוביים או אקולוגיים. הסרטים האלה עשויים בצורה כל כך מוצלחת, עד שאפשר להאמין בהיטמעותם.