ניסיון לעבד את שייקספיר לקולנוע דומה למאמץ לתמלל מוזיקת האוס או להדריך מדיטציה באמצעות כתוביות רצות. איכשהו זה נדמה תמיד כמו הרעיון הכי מחורבן מאז ה"סודה סטרים". "טיטוס", אחד המחזות הפחות נודעים - וטובים - של וויליאם הרברט שייקספיר, עובר תחת ידיה של ג'ולי טיימור חוויה מתקנת. טיימור, המגיעה בכלל מעולם התיאטרון, מודעת לפרדוקס הבין-ז'אנרי שלתוכו קלעה את עצמה, ולכן אינה מצייתת לכללי המשחק. היא אינה מנסה להמיר את "טיטוס". קיסרים רומיים ממילא נודעו באתאיסטיות הגמורה שלהם. במקום לבדוק כיצד ישפיע עליו טיפול במכון של רונית רפאלי, טיימור מחליטה לעשות סרט קולנוע.
אנתוני הופקינס מעולם לא היה כה פתטי ומקסים בעת ובעונה אחת. טיימור מאפשרת לו לחשוף את הפן הפגאני באישיותו, ובאמצעות מניפולציות מתוזמרות היטב של עריכה, יוצרת דיסוננס מוסרי רב משמעות אצל הצופה, המוצא עצמו עומד משתאה מול נפלאותיה של הברבריות, יופיו רב ההוד של הסאדיזם. ג'סיקה לאנג נחשקת במידה שמסך הכסף אינו אמור להרשות לנשים בגילה, ומהווה וואחד קונטרה להופקינס. לאנג, גלגול סימפטי של גרטה גארבו וגירסה סקסית של מריל סטריפ, מאוששת את האמון ביצירתיותו של הבורא. אחרי ככלות הכל - לאנג היא תוצר של האטלייה שלו.
למרות 160 הדקות (טום הולסי, שזכה באוסקר על "אמדיאוס" בן שלוש השעות, אמר בהתייחסו לאורך הסרט כי אין אף אשה שתצליח להחזיק אותו ער שלוש שעות, ובטח שלא סרט קולנוע), "טיטוס" זורם כמו מרגרינה על מחבת רותחת בהטייה. הוא שנון, הוא מתוזמן, מודע לעצמו, אך לא מאונן כפייתי. ג'ולי טיימור אינה מעריצה את עצמה ואינה סוגדת לשייקספיר. היא אינה ניגשת ליצירה בהכנעה השמורה לתלמידים שוטים הניצבים מול דה-וינצ'י בסדנה. היא לוחצת את ידו של שייקספיר בחום ומזמינה אותו לקוד לכבודה ולנשק את כף ידה, מעשה ג'נטלמן ויקטוריאני.
העובדה שהסרט משופע סצינות מהקשות שראיתי, אינה הופכת אותו לאלים. האלימות, בדומה מאוד למין, אינה מצויה באזור החלציים, או בכף היד הקמוצה לאגרוף. האלימות, המין והמציאות נתונים בעין המתבונן, בהקשרים ובכתרים שהיוצר - מוח האדם - קושר להם. טיימור מביאה אותה בקשר סבתא הכי מסובך שראיתם בחיים, אבל קל כל כך להתרה. האין זאת תמצית גאונותו של היוצר, של היצירה?
דליקטיטוס
6.12.2000 / 10:48