ומה אם למרות הכול כולם נהנים? מה משנה שאכתוב שהריקודים לא מספיק טובים, שהתרגומים מביכים ושמשונה לפתוח תיאטרון חדש עם מחזמר כל כך ארכאי, אם מסביב יושב אולם מלא באנשים שפשוט נהנים? בסוף, עם כל החשיבות שבדבר, זה כנראה הדבר היחיד שמשנה. למחזמר מהסוג הזה אין הרבה תפקידים על פני האדמה חוץ מלשעשע ולשמח. אין ב"פלאשדנס" מסרים עמוקים או מוזיקה מתוחכמת. הוא אמור לספק בידור, ובזה הוא מצליח.
יש את כל הרצון בעולם לפרגן למאור מימון ול"תיאטרון תל אביב" החדש שנפתח על חורבות בית החיל, ואמור להיות בית למחזות זמר. ברודווי ברחוב ויצמן. הקירות מעוטרים בכרזות של מיוזיקלס שהיו ויהיו כמו "אנני", "היירספריי" ו"בית ספר לרוק", ולסוטי מחזות זמר המחשבה על תיאטרון שמיועד אך ורק להם מדגדגת באצבעות של הרגליים. בעולם תרבותי שמתבסס על מספר תיאטראות גדולים וממוסדים, התיאטרון החדש של מימון, שאחראי בשנים האחרונות על המיוזיקלס הכי טובים שעלו על הבמות הוא באמת בשורה מרגשת.
אז איך זה שמי שהעלה מחדש את "אנני" והביא לפה את "היירספריי" בחר במיוזיקל כל כך דלוח כמו "פלאשדנס", שלא שורד את מבחני הזמן והמי טו, וגרסתו הבימתית היא התגלמות הבינוניות? המחזמר מספר על אלכס, נערה בת 18 שחולמת להיות רקדנית, אבל אף פעם לא הייתה עשירה מספיק כדי ללמוד, אבל הייתה פרועה מספיק כדי לרקוד על במות במועדון חצי-מפוקפק. בדרך להגשים את החלום היא מתאהבת בבוס של המפעל שהיא עובדת בו, שמנסה וקצת מצליח לקנות את עולמה בכסף שהוא מציע לה. והכול טובע בביצת אייטיז צבעונית.
אבל בשנת 2019 אי אפשר להעלות מחזמר מ-1983 ולהתעלם מ-36 שנים שעברו מאז. זו אותה הרגשה שיצאתי ממנה אחרי "שיגעון המוזיקה" שעלה בקאמרי. במובן מסוים שני המחזות דומים מאוד, עם אופנה קצת שונה. ולכן - הדרך היחידה לצלוח מחזמר כזה, אם ממש מתעקשים (והאמת היא שלא ברור למה להתעקש), היא להכניס אליו את רוח התקופה. הדרך לעשות את זה צריכה להיות עם הרבה יותר ציניות.
וגם עם קצת מקום לרגליים. באמת, לא כל תיאטרון חייב להיות "הבימה", לא כל היכל צריך להיות היכל התרבות, אבל תנאי הצפייה היו מהגרועים שנתקלתי בהם בשנים האחרונות. לא רק שהברכיים דאבו קשות, גם הסאונד היה נוראי. כל נאמבר שכלל יותר מזמר או שניים היה בליל של רעשים צורמניים.
"איך תדעי שזה מיוזיקל גרוע?", שאל הבחור שלצדי, שמעולם לא ראה מחזמר מימיו, וסיכם יפה ש"זה כמו פסטיגל למבוגרים עם בגדים פרובוקטיביים". במקרה של "פלאשדנס" קל לדעת: הריקודים צריכים להיות מספיק טובים, התרגום צריך להיות לא מעליב, והסטייל האייטיזי צריך להיות מופלא. בשלושת הפרמטרים האלה פלאשדנס נכשל.
פלאשדנס, תיאטרון תל אביב. בימוי: עומר זמרי; נוסח עברי: דניאל אפרת; כוריאוגרפיה: רום סכר; שחקנים ראשיים: ספיר יצחק, צחי הלוי, ריקי גל, מיי פיינגולד, עדי כהן, רויטל זלצמן, יונתן פז בוגנים, ענת סלונים