על הכרטיסים לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית אמש בהיכל התרבות לא נכתב שם היצירה ("רקוויאם" המושלם של ורדי) אלא פשוט "זובין מהטה". ככה זה כשהמנהל המקצועי האלמותי של התזמורת פורש אחרי 50 שנה ויותר מ-2,000 קונצרטים. בסוף הקונצרט עמד הקהל הנרגש על הרגליים ומחא כפיים במשך 10 דקות שלמות למאסטרו. 10 דקות של התרגשות. הנגנים החלו לבכות, גם חברי המקהלה מחו דמעה, ורק זובין מהטה עמד לו שפוף פיזית אך זקוף נפשית, כמו אל מצרי חנוט, מביט בהתרגשות אדירה בקהל שלו, באנשים שלו. העיניים שלו זרחו, נצצו ודמעו. אלה היו 10 דקות של כבוד בלתי נתפס למישהו שקשר את כשרונו האדיר והחד פעמי עם המדינה שלנו. ואז הוא ירד מהבמה, בפעם האחרונה כמנהל (הוא יחזור בקרוב כמנצח מן השורה). קצת מפחיד, הרבה עצוב.
זובין מהטה נולד בהודו ב-1936. הפילהרמונית הישראלית הוקמה באותה שנה. ביום בו מהטה נולד בהודו, עלה על הבמה המנצח הדגול ארטורו טוסקניני להופעה האחרונה שלו כמנהל התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. כמה חודשים לאחר מכן, נערך הקונצרט הראשון של הפילהרמונית הישראלית - כאשר על קונצרט הבכורה הופקד אותו טוסקניני. אנשים שמאמינים בגורל יאמינו שהתזמורת והמנצח ההודי הופרדו בלידתם, ויד מכוונת חיברה ביניהם. אלא שהאמת היא שהקשר בין ישראל לזובין מהטה נולד במקריות מוחלטת.
הכל התחיל כמובן אצל אבא ואמא. ההורים של זובין מהטה רצו שהוא יהיה רופא. הם לחצו עליו ללמוד רפואה, אבל הוא רצה להיות להיות שחקן קריקט מקצועני. כשהוא הבין שאין לו את הכישרון הנחוץ לכך, הוא פנה לחלום השני שלו - להיות מנצח מוזיקלי. בשנת 1961, כשהוא מצא את עצמו מובטל בוינה, הוא התחיל לחשוב שאולי הוא היה צריך להקשיב לעצות של ההורים שלו בזמן אמת. מעולם לא הייתה לו תשוקה לרפואה, אבל לפחות המקצוע הזה היה מבטיח לו פרנסה קבועה.
הוא היה סך הכל בן 25, עם לא מעט הופעות מכובדות מול תזמורות גדולות באירופה ברזומה, אבל הוא ישב ללא מעש בביתו בבירת אוסטריה, כאשר הוא מנסה לקושש קונצרטים לנצח עליהם. בניסיון לקדם את הקריירה שלו, הוא פנה למנצח האגדי לאונרד ברנשטיין והציע להיות העוזר שלו, אלא שרגע לפני שהוא חותם קבע בתפקיד, פתאום דברים התחילו להסתדר עבורו. לא ברור אם יד אלוהים נגעה בו או שסתם מדובר בצירוף מקרים, אבל ילד הפלא ההודי שהגיע מבומביי לאירופה לפתע קיבל את ההזדמנות שלו. וזה קרה בגלל שמספר מנצחים אחרים היו חולים.
זה התחיל כאשר המנצח האוקראיני איגור מרקביץ' חלה וביטל את הופעתו עם התזמורת של מונטריאול. מנהל התזמורת פייר בק קיבל המלצות ממספר חברים על מהטה הצעיר, וזה קפץ על ההזדמנות והדהים את הנגנים ואת הקהל. מיד לאחר מכן הגיעה ההצעה להיות המנהל המוזיקלי של התזמורת. זמן קצר לאחר מכן, פריץ ריינר ההונגרי, אחד מגדולי מנצחי האופרה בכל הזמנים, חלה רגע לפני קונצרט עם התזמורת של לוס אנג'לס. מהטה נשאל אם הוא יכול להחליפו, ולמרות שלא הכיר אף אחד מהיצירות שריינר אמור היה לבצע - הוא קפץ על ההזדמנות. הוא הלך לספריה המקומית, למד את הפרטיטורות, ובתוך שלושה שבועות עלה על הבמה הגדולה של ההוליווד בול מול עשרות אלפי בני אדם שציפו לראות את ריינר האגדי, ובמקום זה קיבלו מחליף הודי אנונימי. את הסוף אתם כבר יכולים לנחש, כאשר זמן קצר לאחר הקונצרט הציעו למהטה להתמנות לתפקיד המשנה למנהל המוזיקלי של התזמורת של לוס אנג'לס. המנהל הראשי כל כך נעלב מכך שמינו לצדו מנצח אנונימי, שהוא התפטר בתגובה, ומהטה הפך להיות המנהל של שתי תזמורות מכובדות.
בין האירועים המרגשים וההתפתחויות הדרמטיות בקריירה של זובין מהטה בשנת 1961, הגיע פתאום גם מברק מוזר משולח מסתורי בשם PALPHILORC. השולח המסתורי ציין שעמית נוסף למקצוע של מהטה נפל למשכב, הפעם היה זה יוג'ין אורמנדי, עוד מנצח הונגרי אגדי, שחלה ונאלץ לבטל את תוכניותיו. מהטה לא ידע אם הוא יוכל טכנית להכניס את ההפקות המדוברות ללו"ז שלו שהתחיל להתמלא יותר ויותר, אבל הוא רצה לפחות להבין מי עומד מאחורי השם המוזר ששלח לו את המברק. הבדיקה שלו העלתה שמדובר בקיצור של "התזמורת הפילהרמונית של פלשתינה", שמה המקורי של הפילהרמונית הישראלית, ששונתה לאחר הקמת המדינה ב-1948, פשוט אף אחד לא טרח לעדכן את השם על הכתובת למברקים.
מהטה החליט לתת את הסכמתו להחליף את אורמנדי בקונצרטים בתל אביב. הוא טס לישראל יחד עם אשתו כרמן בלי להכיר כלל את המדינה, ובלי לדעת שום דבר על המצב הפוליטי בארץ. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. זאת הייתה אהבה הדדית. וזאת אהבה שמחזיקה מעמד כבר 58 שנים. אחרי שנים של גלות באירופה, ארצות הברית וקנדה - תל אביב נתנה לו הרגשה של בית. "הבלגן המאורגן" של תל אביב, כפי שהוא הגדיר את האופי המקומי, הזכירה לו את ילדותו בבומביי. על ישראל של 1961 סיפר לימים מהטה: "כל האנשים מדברים תמיד בעת ובעונה אחת, כולם נותנים עצות, לכל אחד יש דעה נחרצת. כאשר פותחים את החלון בבומביי, רואים בעת ובעונה אחת חמשת אלפים אנשים. בווינה זה לא היה קיים. בישראל הרגשתי מיד שאני בבית".
אחרי השנה העמוסה והמוצלחת שלו, מהטה הרגיש קצת יותר הרפתקן והחליט להוציא את התזמורת הישראלית מאזור הנוחות שלה. הוא בחר עבור הפילהרמונית תוכנית שהורכבה ממספר יצירות שמעולם לא הועלו בישראל, וגם מעולם לא בוצעו על ידו. זה היה סיכון, אבל הוא הרגיש שאין לו מה להפסיד. בקונצרט הבכורה שלו בישראל מהטה והפילהרמונית ביצעו את מחולות גלאנטה של קודאי, את הסימפוניה בשלושה חלקים של סטרווינסקי ואת הסימפוניה השביעית של דבוז'ק. הקונצרטים עצמם, מותר כבר להגיד, לא היו טובים מדי. הם אפילו היו לא טובים. לנגנים היו בסך הכל ארבע חזרות עם מהטה, שלא הצליח להכין את התזמורת באופן מניח על הדעת לקונצרטים. ובכל זאת, בין הצדדים נוצר חיבור אמיתי. מהטה הבין שבשביל הישראלים, "מוזיקה נותנת תקווה להמשיך ולנהל חיים של שלום ושלווה, ולכל הפחות תקווה לסיכוי להבנה הדדית בין בני אדם". הוא התאהב בהרגשה הזאת. במונטריאול ולוס אנג'לס הוא הופיע מהראש, בתל אביב הוא הופיע מהלב.
שנתיים לאחר מכן הוזמן שוב לתל אביב, ושוב הציג בפני הנגנים יצירות שלא היו חלק מהרפרטואר המקומי. למזלם, הפעם היה להם קצת יותר זמן להתכונן, ובכל מקרה - כנראה שהנגנים והקהל נהנו, מכיוון שמהטה המשיך לקבל הזמנות לנצח על הפילהרמונית, והוא המשיך להגיע בשמחה אמיתית. שנתיים עברו, והוא הוזמן שוב ועשה את הדרך הארוכה בהנאה מרובה. שנתיים לאחר מכן המצב במזרח התיכון התפוצץ, וב-5 ביוני 1967 התחילה מלחמה שבדיעבד אנחנו יודעים שנמשכה רק שישה ימים, אבל בזמן אמת אף אחד לא ידע מה יקרה במהלכה. כשפרצה המלחמה, מהטה ביטל קונצרטים שתוכננו לו בפריז ובודפשט ונטש פסטיבל בפוארטו ריקו, כי הוא הבין שהוא "צריך להתייצב לצד המדינה ולצד הנגנים שלי". הוא עלה על טיסה מניו יורק לתל אביב, אך המטוס הונחת ברומא. בנחישות, יצירתיות וערמומיות של רב אמן, מהטה הצליח לשכנע את השגריר הישראלי באיטליה לאפשר לו להצטרף למשלחת ישראלית שעלתה על מטוס תובלה של אל על. המטוס היה מלא בארגזי תחמושת, שאף שימשו ככיסאות ליושבי המטוס - רובם ישראלים שהוקפצו בצו 8 למלחמה. ביום הראשון שלאחר המלחמה הוא הוזמן להצטרף אל אבא אבן ופמלייתו בדרך אל הכותל המערבי. הוא עמד ליד אבן כאשר זה נתן למלחמה את השם המוכר שלה, והיה יחד עם קבוצת הישראלים הראשונה שעברה דרך מעבר מנדלבאום אל ירושלים המזרחית. "זו הייתה יד המקרה שזכיתי להיות עד לרגע הגדול הזה ובמידה מסוימת הייתי גם חלק ממנו", סיפר על כך מהטה לימים.
החל מ-1967 מהטה הגיע לישראל פעמיים בשנה. הוא התייחס לפילהרמונית הישראלית כמשפחה הראשונה שלו. הוא ניגן במקומות מרשימים יותר מבהיכל התרבות בתל אביב, הוא ניהל תזמורות מפורסמות יותר ועשירות הרבה יותר, הוא עבד עם הסולנים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה - אבל בשום מקום לא הייתה לו תקשורת יותר טובה עם הנגנים, שהכירו אותו בצורה עיוורת כמעט. הטכניקה של מהטה מפורסמת בדיוק שלה ברחבי העולם, אבל דווקא עם הנגנים הישראלים, עמם כמעט תמיד היה לו בעיה של תקשורת מילולית, הטכניקה שלו נדחקה לטובת הרגש. התזמורת הבינה אותו, והוא הבין אותה - בלי מילים. בשנת 1969 מונה לתפקיד המנהל המוזיקלי של התזמורת (בין השנים 1969 ועד 1977 הטייטל הרשמי היה "יועץ מוזיקלי" מטעמים משפטיים), תפקיד אותו מילא עד אמש. 50 שנים.
כמה אנשים אתם מכירים 50 שנה? כמה קשרים אוהבים וחמים אתם מתחזקים 50 שנה? כמה זוגות אתם מכירים שאחרי 50 שנה עדיין מכבדים אחד את השני, ומשדרים תשוקה גדולה אחד לשני? כמה להקות מחזיקות מעמד 50 שנה? כמה יוצרים מוזיקלים ממשיכים להיות פוריים ומעניינים אחרי 50 שנה? הקשר בין ישראל למהטה (שהתחיל, כאמור, לפני 58 שנה בכלל) הוא בלתי נתפס בכל כך הרבה מובנים, שאפשר להבין למה המאסטרו בחר לסיים את התקופה הארוכה הזאת ביצירה כל כך קודרת כמו הרקוויאם של ורדי, האורטוריה הדרמטית ביותר בתולדות המוזיקה.
הבחירה ברקוויאם של ורדי מעניינת גם לאור העובדה שזוהי היצירה שמהטה ביצע בקונצרט המפורסם בכנסיית המולד בבית לחם ב-1968, אז עדיין בשליטה ישראלית. הקונצרט בוצע בפני אלפי אנשים, ביניהם יהודים, מוסלמים ונוצרים. מהטה מספר שהוא לעולם לא ישכח את הקונצרט הזה, מכיוון שרגע לפני שהתחיל, טדי קולק, ראש עיריית ירושלים דאז, הזהיר אותו שיש מודיעין לפיו ינסו מחבלי פת"ח לפגוע בו במהלך הקונצרט. מהטה סיפר שהשמועה הזאת רק חידדה מבחינתו את חשיבות הקונצרט, והפכה אותו ליותר משמעותי מבחינתו. יותר מ-50 שנה עברו, השיער הלבין, הגוף נחלש בצורה טבעית, אבל חדוות הביצוע נשארה בדיוק כפי שהייתה, אפילו אם הפעם הוא יושב על כסא בזמן הקונצרט, ולא מקפץ על פודיום המנצח.
רק לפני יומיים הגיעו 35 אלף איש לפארק הירקון כדי להביע כבוד למאסטרו. אמש חוו מנויי הפילהרמונית, "הילדים" שמהטה מגדל כבר יותר מ-50 שנה, להיפרד ממנו. ובכל זאת, למרות המוזיקה המקאברית, מוקדם להספיד את מהטה. הוא יחזור לנצח על הפילהרמונית גם בעונה הבאה. למוסד התרבותי הוותיק והמכובד ביותר בישראל יהיה מנהל מקצועי חדש, קוראים לו להב שני, ובשנה שהוא נולד זובין מהטה חגג 20 שנה כמנהל המקצועי של הפילהרמונית. חילופי דורות זה דבר אכזרי לפעמים, אבל בוודאי שהכרחי. נאחל לשני לפחות 50 שנה מוצלחות בתפקיד, לפחות כמו של קודמו בתפקיד.
בקטנה
בריאיון שערכתי עם זובין מהטה לפני ארבע שנים הוא חשף בפניי שהוא מעולם לא החזיק בחוזה עם הפילהרמונית, וזאת למרות שהוא הוכרז רשמית כ"מנהל המוזיקלי לכל ימי חייו". מהטה קיבל על עצמו את הטייטל המעט חריג הזה כתוצאה מניסיון שלו לשלב יצירה של ואגנר בביצוע הפילהרמונית ב-1981. מהטה, שואגנר הוא בשבילו שפה שניה, טוען עד היום שההחלטה לא לבצע מיצירותיו של ואגנר בישראל נובעת מבורות, אלא שמבחינת הקהל הישראלי עדיין מדובר בטאבו. היצירות של ואגנר נחשבות בישראל לאנטישמיות, בעיקר בגלל המעריץ הכי מפורסם שלו - אדולף היטלר.
ובכל זאת, מהטה החליט לבצע את ואגנר בהפתעה בתל אביב. היצירה לא נכללה בתוכנית, שבסופה מהטה פנה לקהל, הסביר שהקונצרט הרשמי הסתיים, ומי שאינו מעוניין לשמוע את ואגנר מוזמן לצאת. התזמורת החלה לנגן, אך לשווא. מהומה פרצה בקהל, וחלק מהצופים אפילו פרץ לבמה וניסה לפגוע פיזית בכלי הנגינה של התזמורת. מהטה סירב להפסיק את ההופעה, וביצע את "מות האהבה" מתוך "טריסטן ואיזולדה" במלואו. הסערה הגיעה עד לכנסת, שם קראו לבטל את הקשר בין הפילהרמונית למנצח ההודי, ואף לבטל לו את אשרת השהייה בארץ. בתגובה לסערה, וכדי להוכיח את אהבתם ונאמנותם, הציעו הנגנים למהטה לקבל על עצמו את הטייטל "מנהל מוזיקלי לכל החיים". מהטה הסכים, השאר היסטוריה. עשר שנים לאחר המקרה, זכה בפרס ישראל, והיה לחתן הפרס הראשון שאינו אזרח ישראלי.
אגב, אם מדינת ישראל תרצה באמת לכבד את האמן שהביא לה הכי הרבה כבוד ברחבי העולם לאורך תקופה כל כך ארוכה, היא תרשה לו פעם אחת לבצע בתל אביב יצירה מאת ואגנר, היוצר האהוב עליו (ועל בנימין זאב הרצל, אגב).