בסופו של יום חם בנובמבר, התלוננו מיס בֵּיינז וגברת ויליאמס ממחלקת השמלות ב"גוּד'ז" בעת שפשטו מעליהן את השמלות השחורות לקראת היציאה הביתה.
"מר רַיידֶר לא כל כך נורא," אמרה מיס ביינז על מנהל המחלקה; "מיס קַרטרַייט היא הקוץ בתחת, אם תסלחי לי על הביטוי."
מיס קרטרייט היתה הקניינית, ונדמה היה שהיא לא מסוגלת להעניק להן רגע אחד של שקט.
גברת ויליאמס משכה בכתפיה והתחילה לפדר את פניה.
"היא תמיד גרועה יותר בתקופה הזאת של השנה," ציינה. "היא רוצה לוודא שנתאמץ בשביל הבונוס לחג המולד."
"כאילו יש לנו ברירה!" אמרה מיס ביינז. "אנחנו נופלות מהרגליים!"
וזה היה נכון מאוד: היות שנותרו עוד שישה שבועות בלבד עד לחג החשוב, גלי הלקוחות החלו להתנחשל בהמוניהם והשמלות התחילו להיעלם מהקולבים בסערה הולכת וגוברת, וכשגברת ויליאמס כיבסה את תחתוניה בכיור הרחצה באותו לילה היתה לה תחושה פתאומית שחייה נמוגים להם עם מי השטיפה שירדו בגרגור בפתח הניקוז; אבל היא התעשתה והמשיכה במלאכות הבית, בעת שליל הקיץ בחוץ פּעם סביבה.
גברת פאטי ויליאמס ומיס פֵיי ביינז עבדו עם מיס ג'ייקובס במחלקת שמלות קוקטייל, ששכנה בסמוך למחלקת שמלות ערב בקצה הקומה השנייה של חנות הכולבו גוּד'ז שבמרכז סידני. אֶף-ג'י גוּד, בן מנצ'סטר בעל חושים מחודדים, פתח את האֶמפּוֹריוּם המקורי שלו ("בגדי נשים וגברים - האופנה האחרונה מלונדון") בסוף המאה הקודמת ומעולם לא התחרט על כך, כי אנשי המושבה, הוא ראה זאת מיד, היו מוכנים להוציא את כל כספם כדי לשכנע את עצמם שהם אופנתיים. עתה היו נכדיו בעלי המניות העיקריים בקונצרן שגלגל כמה מיליוני פאונד אוסטרלי בכל שנה ממכירת האופנה האחרונה מלונדון, וכל אופנה אחרת ממקורות אחרים שנראתה סבירה. כרגע שלטה בכיפה האופנה האיטלקית. "קניתי את זה בגוּד'ז", אמרה הכותרת מעל האיור הבלתי נסבל של גברת נעלָה-למראה המתפארת בשמלה חדשה ומהודרת לעיניה מלאות הקנאה והיאוש של חברתה - השמלות ותנוחת העמידה אולי השתנו במשך השנים, אבל המודעה הזאת הופיעה תמיד בפינה השמאלית התחתונה של עמוד הנשים ב"הֶראלד": נראה ששטח הפרסום בעיתון הוזמן לנצח-נצחים, והכותרת כבר מזמן הפכה לאמרת כנף ברחבי העיר. גוּד'ז המשיכה להקדים את מתחריה בזכות דבקותה הבלתי מעורערת באופנות המתחלפות. מנהליה שלחו את הקניינית המוכשרת אל מעבר לים להכשרה מיוחדת בחנויות הכולבו הגדולות בלונדון ובניו יורק. פעמיים בשנה, כששמלות העונה החדשה הגיעו לחנותה, הצוות עבד שעות נוספות בתמחור ובתצוגה, ותוך כדי כך קרא קריאות התפעלות.
"לא משנה שזה נמכר ב-9.17.6 פאונד," אמרה מיס קרטרייט, "הדגם הזה יֵעלם תוך שבועיים - תזכרו מה שאני אומרת!"
גברת ויליאמס היתה אישה קטנה וצנומה, צהבהבה כקש, שפניה לאות ושערה עשוי בסלסול תמידי נוקשה למראה. בעלה פרנק היה מנוול, כמובן. הוא נשא אותה לאישה כשהיתה רק בת עשרים ואחת והוא בחור חסון ובריא בן עשרים ושש, ומדוע לא הביאו ילדים לעולם איש לא ידע, אבל הנה חלפו כבר עשר שנים מאז האירוע והיא עדיין עבדה אף על פי שהבית כבר היה מרוהט לגמרי, מרוהט עד כלות למען האמת, ולא היה צורך מיוחד בכסף שחסכה בבנק של ניוּ סאות' וֵיילס, כי לא ידעה מה לעשות בו, מה עוד שפרנק המשיך לתת לה כסף למשק הבית, והיא מתוך כבוד בזבזה את כולו וקנתה הרבה נתחי בקר משובחים לעומת אנשים אחרים במצבה שאולי קנו בשר קצוץ ונקניקיות, כי פרנק אהב סטייקים. בדרך כלל היתה חוזרת הביתה מגוּד'ז (הם גרו בבית קטן ברֶנדְוויק) בסביבות שש ומוציאה את הסטייק מהמקרר. היא היתה מכינה את הירקות ועורכת את השולחן. דקות אחדות לפני שבע היה פרנק נכנס, שתוי במקצת: "הוּ-רֵיי!" היה צועק בדרכו לחדר הרחצה. שם היה מתרחץ במרץ, ועד שנכנס בצעדים כבדים למטבח-חדר-האוכל הסטייק כבר רחש במחבת.
"מה יש לארוחת ערב, פאטי?" היה שואל.
"סטייק," היא היתה אומרת.
"עוד פעם סטייק," היה הוא אומר.
בכל פעם שניסתה להגיש לו משהו אחר, אפילו צלעות טלה ("אין בשר על הדברים האלה," הוא אמר ונופף בעצם), הוא התלונן. לגברת ויליאמס לא היה אכפת; היא איבדה את התיאבון שנים קודם. בסופי שבוע נהגה לבקר את אמה או את אחת מאחיותיה; פרנק היה מסיע אותה לשם ובזמן שהיא "פטפטה, פטפטה, פטפטה," הוא שיחק גולף במגרש הציבורי בקינגספורד או שתה בפאב. הוא היה מנוול מהזן הרגיל, לא אכזרי ולא אלים, רק חסר רגישות ועילג.
האמת היא שפאטי פנתה לרופא בעניין העדר-הילדים והובטח לה שהציוד שלה במצב תקין לגמרי.
"כמובן," אמר הרופא, "לא נוכל לחקור את הבעיה הזאת כהלכה בלי לבדוק את בעלך. יכול להיות ששם נעוצה האשמה; קרוב לוודאי שזה המצב. יכול להיות שהוא עקר."
"אלוהים," אמרה פאטי בהלם. "לא נראה לי שהוא יבוא." היא אפילו לא יכולה להעלות את הנושא באוזניו.
"באיזו תכיפות אתם מקיימים יחסי מין?" שאל הרופא.
"לא הרבה," אמרה פאטי, "הוא מתעייף."
האמת היא שמחוות החיבה של פרנק היו מוגבלות מאוד. הרופא הביט בפציינטית שלו ביאוש-מה. זה חבל מאוד. הנה כאן אישה בשיא שנות הפוריות שלה ואין לה תינוק להיניק: זה לגמרי לא טבעי. היא איבדה את כל זוהרה כך שאין סיכוי רב שתמשוך גבר אחר אשר עשוי להשלים את החסר; לכן אם בעלה לא יעמוד בדרישות, חייה יהיו לריק. זה חבל מאוד, באמת.
"טוב," אמר הוא, "תמשיכי לנסות. ההתעברות היא עסק מורכב מלכתחילה. תגדילי את הסיכויים ככל שאת יכולה; יש לך עוד הרבה זמן."
היא היתה בת שלושים כשהשיחה הזאת התקיימה, וכשיצאה מהמרפאה הסתכל הרופא בהיסח הדעת בגבה המתרחק וחשב, היא תיראה די נחמדה עם תסרוקת חדשה, קצת צבע על הפנים וכתונת לילה שחורה; אבל קרוב לוודאי שהבעל לא ישים לב, המנוול; וקרוב לוודאי שבהשערה הזאת צדק. פרנק עבד במחלקת המכירות של חברת האריחים הגדולה שמוצריה הרבגוניים היו מוצגים בעת הזאת בצורה מפתה כל כך ברחוב פּראמאטָה; שתה עם חבריו בכל ערב אחרי העבודה בפאב הסמוך לכיכר המרכזית ואחר כך הלך הביתה לפאטי ולרבע קילו של סטייק שייטל. אחרי זה, ואחרי שצפה בפאטי מדיחה את הכלים וכמה שניות בטלוויזיה, שאך באחרונה הגיעה למדינת אוסטרליה שבחבר העמים הבריטי, הוא השתרך למיטה - "אני הולך לישון" - ופאטי "בסדר יקירי" - הלכה אחריו. היא שכבה לצדו בכתונת לילה כחולה מבד ניילון ועד מהרה שמעה את נחירותיו.
חדר הילדים הריק, הצבוע בצהוב בהיר כדי לכלול את שתי האפשרויות, המתין לשווא ליושבו הזעיר, ופאטי, במצב של יאוש לא מודע שלא הכירה בו, המשיכה לעבוד בגוּד'ז בשנה זו כמו בכל השנים הקודמות, והתכוננה להמשיך לעבוד שם עד שתהיה בהיריון.
"אני לא מבינה את זה, באמת שלא," אמרה אמה, גברת קראון, לא לפאטי אלא לאחותה של פאטי, ג'וי.
"לא נראה לי שפרנק שווה הרבה," אמרה ג'וי במעורפל.
"תפסיקי," אמרה אמה. "הוא בחור חסון."
"המראה הוא לא הכול," אמרה ג'וי.
"אני לא מבינה את זה, באמת שלא," אמרה גברת קראון.
"לא משנה," אמרה ג'וי.
ג'וי היתה צעירה מפאטי וכבר היו לה שניים; פאטי היתה האמצעית; לאחותן הבכורה דון היו שלושה. היה ברור שאין שום פגם ביכולת הרבייה של משפחת קראון. ג'וי חשבה שפאטי בכלל לא היתה צריכה להתחתן עם פרנק. אבל בינתיים, כשרצתה משהו מיוחד, שמלה למסיבה למשל, פאטי השיגה לה הנחת עובדים בגוּד'ז. היא העמידה פנים שהשמלה נועדה לה, למרות שכל מי שהיה מסתכל היה רואה מיד שזה לא נכון, כי השמלה היתה במידה SW, כלומר, "אישה קטנה", ואילו פאטי היתה במידה SSW, "אישה קטנה ורזה", אבל איש מעולם לא שם לב.