כמו ילדים בכיינים בני 7 ו-11: התקף החרדה הזוגי של אוראל וניסים

אנחנו נמצאים שבוע אחרי פרק הבכורה וקצת אחרי הדחתן של התאומות אמוניה ובייביליס, ואני לא יודעת מה אתכם, אבל לי יש כבר קצת יותר אוויר בריאות. ועדיין, יש במירוץ הזה יותר מדי משתתפים. אני ארגיש טוב יותר כשעוד כמה זוגות יודחו, בתקווה שאלה יהיו שתי אושיות האינסטגרם, פנטן ולוריאל אלביב, ומיד אחריהם הזוג המכונה "חומוס צ'יפס סלט" וכמאלה ובהירה, שלא הצליחו לייצר אצלי אפילו טיפה של עניין. אבל אין לדעת מה יקרה, כי בינתיים אנחנו תקועים עם 22 אנשים שרובם לא מאד מעניינים.

אני מרגישה קצת נבלה להגיד את זה, אבל עם כל אי הנעימות, אני חייבת להודות שחסרים לי קצת מתחים, כמה אינטריגות, ואולי איזה ריב או שניים כדי להתעורר. המשימות נחמדות, הזוגות חביבים, ויש רגעים מצחיקים, שאותם מספקים בעיקר גילי וטלי, חביב ויצחק, וניסים ואוראל. בינתיים הדבר הכי בולט כאן הוא אופן ההתמודדות של המתחרים עם הסיטואציות המאתגרות - פיזית, מנטאלית, וגם אישית, אחד מול השני. עצם העובדה שהמשימות הן זוגיות וסימביוטיות גורמת לדינמיקה בין בני הזוג להיות די משמעותית להתנהלות שלהם במירוץ, ובפרקים האחרונים לא יכולתי שלא לשים לב שיש כמה צורות התמודדות עיקריות שהזוגות נחלקים אליהן:

צורת התמודדות אחת ששמתי לב אליה היא הכוחנית. מדובר באנשים חולי שליטה, שלא מתמסרים למצב שהם נקלעים אליו ומגלים יכולות חדשות בעצמם, אלא אונסים את הסיטואציה להיכנס לאיזור הנוחות שלהם, במקום לזרום. טיה ופיי למשל, מסתמכות באופן די מוחלט על הכושר הפיזי + המאגניבות שלהן. כשאלה מכזיבים אותן הן מתפרקות לחתיכות, כמו שקרה במשימת הפינגווינים. גם איל וסיד משליטים את השכלתנות שלהם על המציאות ההזויה שנקלעו אליה. שמתי לב שהם אף פעם לא בוחנים את הסיטואציה בכלים רעננים, אלא מקפידים להחיל עליה את הכלים המוכרים שלהם, שעבדו בשבילם מאז ומתמיד, ולכמת את העניינים למושגים שהם מכירים. בכל משימה שהם ניגשים אליה, במקום להיות בחוויה, הם ישר מחשבים וקטורים וזוויות, מודדים מרחקים וזמנים, מחלקים תפקידים, ומשתלטים עליה בדרכים שהם מכירים היטב - הם אמנם מתרוצצים בקייפטאון ועושים דברים מוזרים, אבל בתוך הראש שלהם הם מעולם לא עזבו את המכינה הקדם צבאית, כי זה איזור הנוחות שלהם. בינתיים זה עובד להם, אבל כמו במשל על הרוח והשמש והאיש עם המעיל, השבירה לא תאחר להגיע.

אופן התמודדות בולט למדי הוא גישת האנדרדוג שמתאפיינת בבכי וקיטורים בלתי פוסקים. למשל מיכל ועומר, שיחסית לגילן המזערי ולרמת הכושר שצריכה להיות להן, מתפנקות ומייבבות די הרבה. אבל הקינגים של הקטגוריה הזאת הם אוראל וניסים. אין בכיינים כאלה בעולם, בחיי. הם מבלים את המסע בהתקף חרדה זוגי מתמשך שמחבל בכל צעד שלהם. אמנם שניהם נשואים, ולאוראל יש אפילו ילדים, אבל איכשהו זה מרגיש כאילו הם עדיין גרים אצל ההורים, ושהמרחק בינם לבין החריימה של אמא פשוט משבש להם את המוח, ומחזיר אותם, מנטלית, לגילאים שבע ואחת עשרה. צורת ההתייחסות שלהם לכל משימה שעומדת בפניהם, היא לוזרית ופסימית. עוד לפני שהתחילה המשימה הם כבר מגיעים אליה מופסדים - לא היתה משימה אחת שהם היו אופטימיים לגביה. כבר בדרך למשימה הם מקטרים, עייפים, רעבים, לא מרוצים מהבגדים שהם לובשים, כבד להם, חם להם, קר להם, קשה להם, ויש להם בחילה וחולשה כללית. למצלמה הם מסבירים כל פעם מחדש שזה גיהינום, ובגדול השיח ביניהם נשמע כמו שיחת קבלה עם המזכירה במר"מ מכבי ביגאל אלון. תכל'ס, אני לא יודעת מי יותר בכיין - ניסים, שתמיד מוותר מראש, או אוראל, שאמנם מנסה אבל עושה את זה תמיד תוך כדי בכי תמרורים. אם היא לא בוכה, היא צורחת, ואם היא לא צורחת היא כמעט מתעלפת.

נראה כאילו המרחק מבסיס-האם פשוט קשה להם מנשוא - אני די בטוחה שאם היו מטילים עליהם את המשימות האלה בארץ, כשהם יודעים שבסוף היום הם חוזרים לספה בבית, זה היה נראה אחרת לגמרי. בסופו של דבר הם מצליחים לסיים את המשימות שלהם, אבל מהצד זה נראה יותר כמו מזל משמיים מאשר פעולה מכוונת, וחבל. נראה לי שאם הם היו מצליחים לגייס טיפה משמחת החיים שיש להם מהבית (ויש) ומתגברים על הפחד שמשתלט על הגישה שלהם והופך אותה לשלילית, הם היו מצליחים לחצות את המשימות בקלות וגם נהנים על הדרך.

זהו אופן התמודדות שמשתמש באופטימיות שלא קשורה לכלום, ובניתוק מהמציאות כדי לא להישבר. בקטגוריה הזאת נמצאים חביב ויצחק, למשל. חמודות אלה, מרימות לעצמן כל דקה, צוחקות את הצחוק הזהה שלהן, ומספרות סיפורי עבר על תקופת הסטרייטיות שלהן (בכתה ה'). הם חזקים וימשיכו להיות חזקים כי הם מתואמים, לא רבים, מלאי חוש הומור, בעיקר עצמי, ויש בהם רוח לחימה נטולת אגרסיביות, שזה השילוב המושלם לתוכנית כזאת.

גם אריאל וקארין שייכים לקטגוריית המנותקים בעלי הגישה האופטימית. הם מלאי שמחת חיים, יודעים לעבוד יחד, לעזור, או לנחם זה את זו, ובתחום הניתוק יש להם את הקדוש ברוך הוא, שהם מתפללים אליו ללא הפסק, כי בזכותו הם מצליחים במשימות. זה מוביל אותי היישר אל מלכת המנותקים האופטימיים, הלא היא גילי, שגם אם תיפול לה ערימת חרא על הראש באמצע קייפטאון היא תעצור, תרים מבטה השמימה ותגיד: "טלוש, תראי איזה יופי פה!". לאישה הזאת יש תפיסת מציאות כל כך משונה, שכששמו לה ולטלי שני עצור, במקום להבין שהסיבה לכך היא שהתגובה שלהן פשוט הכי פחות מפחידה את הזוגות האחרים (כי הם פשוט לא סופרים אותן) גילי הסבירה לטלי בשיא הרצינות שזו מחמאה - שמו להם עצור כי הן מאיימות. אני כל כך מקנאה בה! איזה כיף להיות אופטימית ברמה שגובלת בניתוק מהמציאות, הלוואי על כולנו. איזו יכולת מופלאה יש לה לפרש כל דבר לטובתה.

היא אמנם יוצאת אהבלה, אבל היופי הוא שממש לא אכפת לה, ובסוף היא תהיה זו שתצחק אחרונה, כי בעוד כולנו נלחצים, מפחדים, בוכים, ומקבלים כיבי קיבה, גילי ישנה שלוש שעות בלילה בגיל כמעט שישים ועדיין פאקינג רצה במירוץ למיליון כמו גדולה. באופטימיות הזאת טמון הכוח שלה - היא צריכה מעט מאד כדי להרים לעצמה את מצב הרוח ולהוריד את רמת הסטרס, ויש סיכוי מצוין שבגלל זה היא תגיע רחוק. אחרי המירוץ לדעתי היא צריכה לפתוח אשראם. הצדיק משטפנשט - מאחורייך.

זו צורת התמודדות שאופיינית לאנשים שלא יודעים להתמודד עם רגשות קשים כמו תסכול וכאב, והנטייה שלהם היא להוציא עצבים על מי שלידם, במקום לבכות, להיעלב, או להישבר. הנטייה הזאת מוכרת לי מעצמי, ואולי זו הסיבה שיהודית וזוהר ומערכת היחסים הטעונה שלהם יכולה לגרום לי לקוצר נשימה ברגעים מסוימים. היה את הרגע הזה עם חביות היין בכרם כשזוהר בכתה ויהודית התעקשה, רגע שבו היה נראה שהקרבה של יהודית לבת שלה במשימה כל כך פיזית גרמה לה להיות מודעת לגילה המתקדם יותר מכפי שהיא ציפתה. זה הוציא ממנה כעס על זוהר, שמצידה הרגישה שאמא שלה מפנה לה את גבה. וכל זה נגמר בזעקת ה"גווווווול" המלחיצה שלה מול המצלמה, שהפריחה את נשמתי מקרבי. יש לי תחושה שעוד יצא לנו לראות את יהודית מוציאה עצבים על זוהר, שכל חטאה הוא שהיא צעירה בעשרים שנה. קשוח.

אמרנו קשוח, אמרנו עדן. "אביעד, למה אתה הולך מהר?", "אביעד, אתה לא מחובר", "אביעד, לך", "אביעד, בוא". אלוהים, אישה, סתמי כבר! הוא סוחב את כל התיקים, עושה את כל המשימות, כולל את המשימה שבה הוא הסתחרר על תחנת הרוח המוזרה הזאת עם חציל בפה, בעוד את רוקעת ברגליים ומתעצבנת כשהוא לא מצליח לקלוע. ועוד היא אומרת למצלמה "לאביעד יש קיבה רגישה". אז למה, יא חתיכת מעצבנת, נתת לו לעשות את המשימה הזאת? לא יכולת להתנדב פעם אחת לעשות משהו מועיל? אבל לא. היא לא חושבת שהיא צריכה לעשות משהו. מספיק שהיא קיימת, צריך להגיד לה תודה על זה שהיא הואילה בטובה לברך אותנו בנוכחותה, גם אם כל מה שהיא עושה זה להתלונן, להוציא על אביעד את התסכולים שלה ולמרוח אודם, אמנם בצורה מושלמת, אבל עדיין.