פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כולם קוטלים אותו, אבל "מהיר ועצבני: הובס ושואו" דווקא אחלה סרט

      אקשן נון-סטופ, קטעי פעולה מרשימים, הכריזמה של דוויין ג'ונסון וג'ייסון סטיית'ם והתוספת של ונסה קירבי - באמת שאין סיבה להתלונן על "מהיר ועצבני: הובס ושואו", אם כי ברור לחלוטין שהוא לא יותר מאשר חיקוי של "הנוקמים"

      כולם קוטלים אותו, אבל "מהיר ועצבני: הובס ושואו" דווקא אחלה סרט
      טוליפ מדיה
      דירוג כוכבים לסרטים -3 כוכבים (עיבוד תמונה)

      אחרי שמונה סרטים, שרובם היו להיטים בינלאומיים גדולים, מגיע פרויקט הצד הראשון בתולדות "מהיר ועצבני": מדובר ב"הובס ושואו", שעלה לאקרנים בסוף השבוע. בניגוד לפרקים הקודמים בסדרה הקולנועית, הוא לא מתמקד באנסמבל דמויות, אלא בשני הגיבורים בשמם הוא נקרא, שני סוכנים מיוחדים לשעבר בגילומם של דוויין "דה רוק" ג'ונסון וג'ייסון סטיית'ם. בין השניים שוררים יחסי אהבה-שנאה, עם דגש על החלק השני של המשוואה, אך הם נאלצים לאחד כוחות כדי למגר איום על שלום היקום, אלא מה.

      עוד יותר מאשר צמצום כמות הגיבורים, השינוי המשמעותי שניכר ב"הובס ושואו" הוא תהליך המארווליזציה של "מהיר ועצבני". כלומר, הסרט שואב השראה ברורה מ"הנוקמים" וההמשכונים שלו. הארכי-נבל, אותו מגלם אידריס אלבה, לא כל כך דומה למנוולים שפגשנו במותחני פעולה קודמים, אלא נראה כאילו נשלף מלהיטי גיבורי-על עכשוויים. המוטיבציות הניטשיאניות שלו מזכירות להפליא את ת'אנוס, הארגון שעומד מאחוריו נשמע ונראה כמו הידרה, ויש כאן עוד הרבה אלמנטים המזכירים להיטי מארוול מן השנים האחרונות, ובראשם הדרך בה הבמאי דיוויד ליטץ' מעצב את הקרבות המכריעים.

      התהליך האבולוציוני הזה רק מטיב עם "הובס ושואו", ש-140 דקותיו עוברות בסך הכל בנעימים. צריך לציין כי ניגשתי אליו באיחור מה, לאחר שכבר התפרסמו עליו ביקורות קטלניות במיוחד, כך שרף הציפיות היה נמוך. גם העובדה שהוא הגיע לאחר עשרה ימים של סרטים מלנכוליים ופסימיים בפסטיבל ירושלים רק הועילה לפנטזיה האסקפיסטית, שהתגלתה כמעין קרטיב מרענן. ובכל זאת, אפשר לומר כי גם מבחינה אובייקטיבית ובלי להתחשב בנסיבות המקלות, מדובר באחלה סרט.

      מהיר ועצבני: הובס ושואו (יח"צ , טוליפ מדיה)
      שני משוגעים. מתוך "מהיר ועצבני: הובס ושואו" (צילום: יח"צ)

      אף שהסרט מתהדר בתקציב ענק ורובו מבוסס על סצינות אגרופים ומרדפים, המעלה המרכזית שלו היא איכות המשחק: ג'ונסון וסטיית'ם הם לא רק שניים מהשרירנים הגדולים בהוליווד, אלא גם ניחנים בתבונה ובקסם אישי, ויש ביניהם כימיה. אמנם, הטראש-טוק שלהם לא מתפתח לגבהים שנונים במיוחד באשמת התסריט היבשושי, ובכל זאת הכריזמה שלהם מצליחה לשמור את "הובס ושואו" על אש גבוהה.

      לדינמיקה בין השניים מצטרפת סוכנת בריטית, המחזיקה ברשותה נכס כלשהו שעשוי לשנות את פני העולם. לכן, הארכי-נבל צד אותה והובס ושואו מתייצבים להגן עליה - אם כי ברוח הימים, מתברר בשלב מוקדם כי היא חזקה משניהם יחד. לא נגלה את הקשרים שמתגלים ומתפתחים בינה לשני הגיבורים וגם לא מהו אותו אוצר מסתורי שגורם לכל העולם לדלוק בעקבותיה, אך נאמר שמגלמת אותה ונסה קירבי, שפרצה ב"הכתר" והופיעה גם ב"משימה בלתי אפשרית: התרסקות", והתצוגה המצוינת שלה כאן לוקחת אותה צעד אחד קדימה בדרך להפוך לכוכבת הוליוודית מן השורה הראשונה. הלן מירן, המופיעה פה בתפקיד קטן, יכולה לסמן עוד יורשת פוטנציאלית.

      מעבר לכך, מובן שהסרט מציג אקשן נון-סטופ, וסצינות הפעולה שבו עשויות בצורה מהוקצעת ומרשימה, ולפעמים גם יצירתית. התסריט שמחבר ביניהן מופרך אמנם, אבל "הובס ושואו" לרגע לא מתיימר להיות יותר מאשר פנטזיה בדיונית לחלוטין, ובניגוד להרבה להיטים הוליוודיים אחרים בימינו, אין בו טיפה של רצינות תהומית או דרישה שהצופים והצופות ינתחו באופן כפייתי את העלילה שלו ויפתחו לגביה תיאוריות.

      מהיר ועצבני: הובס ושואו (יח"צ , טוליפ מדיה)
      הביקורת קוטלת, הקהל נוהר. מתוך "מהיר ועצבני: הובס ושואו" (צילום: יח"צ)

      ועם זאת, חייבים לדבר על ממד קצת עמוק יותר של עולם "מהיר ועצבני", שניכר במיוחד ב"הובס ושואו". מצד אחד, הסרט מקפיד להביא לידי ביטוי את הערכים הפוליטיים המתקדמים של השעה. יש בו גיוון אתני, פמיניזם והעצמה נשית (בגרוש), ובמה לקולות חדשים ואחרים - ג'ונסון מקדיש את השליש האחרון שלו להתרפקות על התרבות של סמואה, שממנה הגיעה אמו, ומוצגת כאן כמדינה היחידה שבכוחה להציל את העולם. מצד אחר, הלהיט הזה גם שמרני ביותר, מטפח ערכים מיושנים כמו מאצ'ואיזם וכמיטב המסורת ההוליוודית, מעביר את המסר שמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. עם גמישות אידיאולוגית כזו, האופיינית למפלגות מרכז, לא פלא שהוא מצליח לפנות לקהלים כה רחבים.

      אם לחזור לנקודת ההתחלה, ההשפעות של מארוול ניכרות עד הרגעים האחרונים, בהם טורח הסרט להציג בפנינו לא פחות משלוש סצינות פוסט-קרדיטים, ואחת מהן מרמזת על אירועי ההמשכון העתידי. בישראל, להיטי "מהיר ועצבני" תמיד הכניסו יותר כסף מאשר סרטי "הנוקמים", וגם "הובס ושואו" צפוי להביא הרבה יותר קהל מאשר "סוף המשחק", אבל עם כל הכבוד למספרים הללו ועד כמה שהוא מהנה, אחרי הצפייה בו ברור לחלוטין מה המקור ומי החיקוי.

      מהיר ועצבני: הובס ושואו (יח"צ , טוליפ מדיה)
      גמישות אידיאולוגית של מפלגת מרכז. מתוך "מהיר ועצבני: הובס ושואו" (צילום: יח"צ)