הסופרת עטורת הפרסים טוני מוריסון הלכה היום לעולמה, והיא בת 88 - כך, לפי הצהרה רשמית מפי בית ההוצאה לאור שלה, שמסר כי היא מתה במרכז רפואי בניו יורק, בשני בלילה שעון ניו יורק.
מוריסון התפרסמה במיוחד בעקבות ספרה "חמדת", שלא מכבר יצא במהדורה מחודשת בעברית. בחייה היא זכתה בפרס הפוליצר; במדליית החירות הנשיאותית; וכמובן - בפרס נובל לספרות, מה שהפך אותה לאישה השחורה הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי. בנאומה על הבמה באותו מעמד, אמרה משפט שכיום מצמרר במיוחד - " אנחנו מתים. אולי זאת משמעות החיים. אבל אנחנו יוצרים שפה. אולי זאת מידת הערך של חיינו".
כעורכת ספרותית וכסופרת בעצמה, שברה מוריסון תקרות זכוכית והשמיעה קול חדש, שדיבר בצורה פורצת דרך על חייה של הקהילה השחורה בארצות ועל הדיכוי והגזענות שהם מנת חלקה, בצורה שזכתה לתהודה רבה. חוץ מ"חמדת", פירסמה עוד שלל ספרים מוערכים, שתורגמו גם לעברית, בהם "ג'אז", "גן עדן", "חסד", "הביתה" ואחרים. בקיץ האחרון יצא סרט תיעודי טרי על אודותיה, Toni Morrison: The Pieces I Am"". נוסף לכך, "חמדת" זכה לעיבוד קולנועי ב-1998, אך איכותו היתה מאכזבת לעומת המקור הספרותי.
ברק אובמה, מי כשנשיא העניק למוריסון את המדליה, ספד לה בטוויטר: "היא היתה אוצר לאומי...הכתיבה שלה איתגרה באופן יפהפה ומלא משמעות את המצפון שלנו ואת המוסר שלנו. איזו מתנה זו היתה לנשום אותו אוויר כמוה, גם אם רק לזמן קצר".
הילרי קלינטון הוסיפה - "טוני מוריסון כתבה שאם יש ספר שאתם רוצים לקרוא אבל עוד לא נכתב, אתם צריכים להיות אלה שכותבים אותו. יש לכולנו מזל שחיינו בעולם בו היא פעלה לפי העצה של עצמה, וחלקה אותה עם אחרים".
חוקרת הספרות תום דרוקר, המתמחה ביצירה של הסופרת המנוחה, כתבה לוואלה! תרבות: "טוני מוריסון הקדישה את חייה לשפה. מהותה של הפואטיקה המיוחדת שלה הינה השאיפה לשחרר את השפה מכבלי הגזענות, האלימות והדיכוי שהיא כלואה בהם. הכתיבה שלה עוסקת בהוויה השחורה באמריקה, ובפרט בהוויה השחורה הנשית. יצירותיה העלו אל השיח התרבותי את שאלת הגוף הנשי השחור, הפכו אותו לדבר שלפתע ראוי לכתוב עליו. בכך סללה מוריסון את הדרך לדור שלם של סופרות אמריקאיות שעסקו בנושאים הללו.
"כתיבתה של מוריסון מפרקת את הנרטיב הלבן של ההיסטוריה האמריקאית, ומחלצת את קולותיהם של הגופים השחורים הללו שהושתקו על ידי אותו נרטיב. המאמץ הפוליטי הזה נעשה דרך מתווה פואטי מפעים כל-כך, דרך מילותיה של סופרת גדולה, שבעת הקריאה ביצירותיה, את רוצה לפעמים להאט ולשהות לנצח בתוך היופי של המשפטים שלה, יופי שאל מולו כבלי האלימות מרפים והשפה אכן משתחררת. ולו לרגע".
הטריילר לדוקו הטרי על מוריסון
