הסאחיות החדשות של המירוץ למיליון: התקף הפראנויה של טיה ופיי

תראו, המירוץ למיליון הוא לא הישרדות. הזוגות שמודחים, מודחים כי הם מסיימים אחרונים את המשימה. אין פרמטר אחר להצלחה או לכישלון. אין סוציומטרי, ואם יש אינטראקציה של המשתתפים אחד עם השני, בלובי של המלון, בלילה, בשו-שו, אנחנו האחרונים שיודעים מזה. והאמת היא שזה קצת חסר לי. הייתי רוצה לדעת קצת יותר על הזוגות, את מי הם אוהבים, את מי לא, הייתי רוצה שיהיו להם יותר משימות משותפות, והייתי שמחה אם היה עוד פרמטר מלבד מי מגיע הכי מהר לנקודה מסוימת, שיקבע את המנצחים והמפסידים. אבל אין, ולכן כנראה לא נוכל לצפות מראש את ההדחות או לחילופין להיות מופתעים מהן. חבל, כי מחסור בהפתעות הוא סוג של שעמום, והאמת היא שאולי זו הסיבה שהפורמט הזה מפסיד בתחרות הריאליטי העקובה מדם, ולמען האמת, קצת גמר את הסוס.

"יום עסל, יום בסל", אמרו רן ובן בתחילת הפרק, ואכן - יום בסל איט איז. במירוץ למיליון, גם אם היית במקום הראשון בצהריים, בערב אתה יכול להגיע שמיני כי לא ידעת אילו שני צבעים מייצרים כתום, ואם לבן הזוג שלך אין שיווי משקל על קורה רטובה, בכלל נדפקת. וכך הודחו לאפה שווארמה וסביח בפיתה. להגיד לכם שזה נורא? לא. זה לא שהאחים ממן לקחו את הנקבוביות הפעורות שלהם ונעלמו, מה שהיה ממש מבאס, כי בלעדיהם באמת היה אפשר לסגור הבסטה. מדובר, אחרי הכל, בשני למלמים שפולטים קלישאות ברסלביות לאוויר בכל פעם כשהם מבולבלים. חמודים, אבל לא מבריקים, לא מצחיקים ולא מעוררי השראה. מלבד במקרה אחד - המחווה שהם עשו עבור טלי וגילי. זה היה מדהים, אך חסר משמעות כמו עץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע. בתוכנית כמו הישרדות, או אפילו האח הגדול, זה היה מציל אותם מהדחה ומשאיר אותם עוד כמה ימים, ובמירוץ, ובכן, למי אכפת? גנדי, פוטין, החתול שמיל - מחצלת הסף השרירותית שעליה מזנקים בסוף היום היא המילה האחרונה בפורמט, והשטיח השתלטן הזה מנהל שלטון דיקטטורי להפליא.

ניסים ואוראל שורדים. הם הזוג שהכי מתקשה, ובעיקר הזוג ששם לעצמו הכי הרבה רגליים. כמעט אין משימה שלא איימו לעזוב באמצע, שבה מישהו מהם לא התייאש וכמעט הלך הביתה - הכל בגלל שהם במוד של לוזריות. הם חושבים שהם לא יכולים ללכת, לרוץ, לעשות משימות פיזיות, להתמודד עם פחדים, לקפוץ, ליפול, להירטב, לסחוב, וניסים מעיד על עצמו שהספורט היחיד שהוא טוב בו זה פתיחת מקררים. מה שלא נכון, כי במשימת הצליפה בחרקים הדמיוניים הוא כמעט הרג צלם עם חנית. זה נחשב כישרון. עצוב שכל פעם הם מבזבזים כמויות אדירות של זמן על זלזול עצמי, בכי, ריבים ביניהם, ועל נסיונות להתגבר על כל זה. נכון שזה גם ההומור שלהם, ואני לגמרי יכולה לדמיין אותם יושבים עם כל המשפחה בחצר, אוכלים כמויות אדירות של בשר על האש ויורדים על עצמם ואחד על השני, אבל למילים יש כוח, וכנראה שזה כבר כל כך מושרש שהם באמת כבר מאמינים שהם לא מסוגלים לעשות כמעט כלום, וכל משימה שהם עושים נגועה בלוזריות שקיימת רק בראש שלהם, והיא הדבר העיקרי שמעכב אותם. ועדיין, למרות כל המגבלות שהם ממציאים, הם ממשיכים להגיע, על הקשקש. כמעט מפסידים, אבל לא. נדמה שכל פרק הם ניצלים ברגע האחרון ומצליחים להתחמק בעור שיניהם מהפסד. אבל איכשהו גם הפעם הם סיימו היום במקום הלפני אחרון. לצלם שלום.

גילי וטלי, במקום השלישי. תודו שזה גדול. בכלל, שמתי לב שאחרי שירד להן ההלם מזה שהן במירוץ למיליון והן יצאו מהקטע של "אנחנו מבוגרות מדי מכדי ללכת שלושה צעדים" פתאום הן התחילו ליהנות, ולא רק בקטע של השכנועים העצמיים של גילי - הן התחילו ממש ליהנות. גילי כרגיל מתאימה שיר לכל סיטואציה ובכל חור שכוח אל מוצאת קסם, אפילו בבקתה הרעועה שבה נאלצה לשכשך בדלי ספונג'ה בעוד טלי משפשת אותה עם פומפיה כשסביבה מתרוצצות תרנגולות שמטילות את גלליהן היא נהנתה: "איזה יופי פה. כל כך נקי, ויפה, ופסטורלי!" הליפה, שיכלה לשמש כאבן משחזת בפדיקור לגודזילה, הייתה לה נעימה, ובזמן שטלי מחפשת את הציפור השחורה גילי ביקשה לחם לתת לתרנגולות בעוד היא מזמרת "כמו ציפור את חופשייה". אבל גילי זו גילי, והיא מורמת מעם. מה שמפתיע יותר הוא שאפילו טלי הצליחה לשחרר את המרמרה. נראה שהתמעטו פחדיה, ומאז קפיצת הבאנג'י האמיצה שלה היא התמסרה למירוץ ביתר שאת. כנראה הנפילה מהצוק שלפה לה סופית את המקל מהתחת, ומרגע לרגע, ועם כל הצלחה, גם אם הן לא באות בקלות, היא מפנימה את העובדה שהגיל שלהן אמנם משפיע, אבל לא באמת מגביל, ולפעמים הוא אפילו יתרון. הנסיון, הפרופורציות שמגיעות איתו, וגם ההיכרות עם מכשירים מתקופת האבן כגון טרנזיסטור, דווקא מועילים. עובדה, הן הגיעו לרון שחר (שיואו, טלי, הוא חמד של בחור. לא רק חתיך, גם חכם, ואכפתי!) בין הראשונים, ובאור יום.

טיה ופיי, הקוליות המאגניבות של המירוץ, קיבלו התקף פראנויה פתאומי ונהיו סאחיות. הן החליטו שהזוגות שמים להם עצור כי הם חושבים שיש להן יתרון על יבשת אפריקה. הא? וואט? וודו? מה אתן נעלבות? זכור לי ששמתן עצור לעדן ואביעד בפרק השני, וכשעדן התבאסה אמרתן לה שהיא לא יכולה לקחת את זה אישית כי זה המשחק, ואין ברירה - כולם שמים עצור לכולם. זה נכון. זה המשחק. אז מה קרה שפתאום מתנהלת נגדכן קונספירציה עתירת משתתפים? גם לא הייתה נחיתה על הירח? אלביס חי? מה נשמע? איזה תככים איזה - הלוואי! אם כבר, אז הבעיה בתוכנית הזאת היא שאין מספיק תככים. לא, אחיות יפות שלי. המתחרים לא מאמינים שאדמת אפריקה המכושפת עוזרת לכן לעבור משימות, ושבדומה לשלגיה והעכברים, אפריקאים קטנים צצים מכל מיני פינות ועוזרים לכן לקרצף אחת את השנייה ולמצוא ציפור שחורה בתוך גושי סבון. הם שמים לכן עצור כי אתן פשוט טובות. אתן חזקות, מהירות, ולא מפונקות, ולכן, מה לעשות - ינסו לעצור אתכן. אז די עם השטויות הסאחיות האלה, זה לא פרק של 'בטיפול' פה.