חלטורה

מסתבר שבגיל מסוים ובמעמד מסוים, נאמר של סופר מוכשר ורב הישגים עם עבר חתרני, אפשר לכתוב כמעט כל דבר ולהניח שיפרסמו אותו, וגם יתרגמו לשפות זניחות כמו עברית. קורט וונגוט הכריז שזה אינו ספרו הטוב ביותר, אבל מדובר בלשון המעטה. "יברך אותך אלוהים, ד"ר קבורקיאן" הוא לא ספר רע, אבל גם לא ממש ספר. זהו קובץ רשימות שבגלגולן הקודם היו פינות שכתב והגיש וונגוט בתחנת רדיו ציבורית בניו יורק. היות וזה וונגוט, יצא מזה גם ספר. בוודאי שאין להשוות אותו ליצירות מוקדמת ומשובחות של וונגוט, כמו "עריסת חתול" ו"בית מטבחיים חמש". על סמך עברו, לא יהיה מופרז לכנות את וונגוט גאון, אבל גם לגאונים יש רגעים קודרים, והספר הזה הוא אחד מהם. הוא אינו מבייש את זקנתו, אבל גם לא מוסיף לה הרבה.

ב"יברך אותך אלוהים ד"ר קבורקיאן" (זמורה ביתן) יוצא וונגוט, בסיועו של קבורקיאן, הרופא שנודע בהמתות החסד שלו, למסעות פיקטיביים של לאחר המוות. את אותם רגעי דמדומים, אחרי שקבורקיאן כובל אותו למיטת הטיפולים במתקן חדשני להוצאה להורג, ולאחר המעבר במנהרה הכחולה, מנצל וונגוט לשיחות עם אנשים מתים. נדמה שוונגוט החליט לענות על שאלת משחקי החברה, המייגעת משהו - את מי היית פוגש לו יכולת לפגוש כל אחד, חי או מת. וונגוט הלך על המתים.

מלבד הדמויות המתבקשות, כמו היטלר ושייקספיר, וונגוט מרחיק מעבר למעגל הסלבריטאים ופוגש אנשים שקרא עליהם לראשונה במדור ההספדים בעיתון. כהומאניסט מוכרז, זוהי בחירה טבעית, ולשבחו נאמר שהוא אכן פגש רק אנשים שעניינו אותו. המפגשים עצמם קצרים למדי. למרבה הנוחות כל דמות מספקת פאנץ'-ליין ראוי, אך לא יותר מזה. שייקספיר, מסתבר, מדבר רק בציטטות מתוך מחזותיו; מארי וולסטנונקרפט שלי, מחברתו של פרנקנשטיין, מתעקשת לדבר בעיקר על משפחתה המהוללת ועל בעלה המשורר פרנסיס ביש שלי; אייזיק ניוטון מצר על כך שהשאיר לדארווין את תורת האבולוציה, לפסטר את תורת החיידקים, ולאלברט אינשטיין את תורת היחסות.

וונגוט משוחח גם עם האמריקאי הראשון שחצה את הרי האלפים בכדור פורח, ועם יוג'ין ויקטור דבס שהיה המועמד לנשיאות של המפלגה הסוציאליסטית, באותה תקופה שבה עדיין היתה בארצות הברית מפלגה סוציאליסטית חזקה. השיחה עם דבס הסוציאליסט מספקת את אחד הרגעים המרנינים יותר בספר, שבעיקרו הוא בדיוק זה: כמה רגעים משובבים, כמה הבחנות דקות ומניפסט לא גמור בשבחי ההומאניזם.

הראיון הבדוי האחרון נעשה עם סר אייזיק אסימוב, סופר מדע בדיוני, חובב רובוטים והומאניסט בפני עצמו. בסופו הוא מצטט את סארטר: הגיהנום הוא אנשים אחרים, כלומר - הגיהנום הוא הזולת. אבל היות וגם סארטר עצמו עשה פניית פרסה מהאקזיסטנציאליזם במאמרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומאניזם", הרי שוונגוט יכול לאמצו בשמחה לרצף ההומאניסטים שלו, החל בישו וכלה בו עצמו. נכון, לא יהיה מופרז לכנות את וונגוט גאון, אבל מגאונים מותר לדרוש יותר.