מי פה הזבל

שתי נשים לא כל כך צעירות קמו לאחרונה לתחייה מתוקשרת – נעמי שמר ושרהל'ה שרון. האחת עם אוסף שלם של מאה שירים נבחרים ואילו השנייה עם תוכנית שירה בציבור בערוץ 10. שתיהן קיבלו את השטוזה מכמה מבקרים פה ושם: על אחת אמרו, בעמוד זה ממש, כי היא "מלחינה ארוטיקה פטריוטית נוטפת דיבור אוניברסלי מזויף", ואילו את השנייה המליץ איזה מישהו לנעול בתא ולהשמיע לה את עצמה עד שהיא תבכה. אז זה לא שבדרך כלל יש לי משהו נגד שמאלנים מסריחים, אבל הפעם נראה לי שהם הגזימו.

נדרשת מידה מסוימת של רגישות בכדי להפריד, הן את שמר והן את שרון, מהתופעות אותן הן מייצגות. מי שמתייחס אל שתיהן כמושא העניין, לא רק שעושה לעצמו חיים קלים, הוא גם לוקה בתסמונת השמאלני הטרלללה, זה שמרוב חפלות לאומניות שמתרגשות סביבו השכם והערב, מאבד את היכולת שלו להבחין במרקם האמיתי של הצרות שלנו. מי שבשבילו נעמי שמר היא האמא של כל סימבוליקת הכיבוש, ושרהל'ה היא האבאל'ה של הטרנד המכוער ההוא, ראוי אילו היה מביט אחורה ולצדדים ומבין שלשפוך שקית זבל על ראשן של שתי הבחורות הללו הוא מעשה לא ממש נחמד, שלא לומר פושטקי.

בכל הדברים הללו רוצה אני לומר שבכוונתי לסנגר, אם אפשר לקרוא לזה כך, על ארץ ישראל הישנה והטובה; לקחת את נעמי ושרהל'ה ולעזוב אותן במנוחה. הן כבר מילאו את תפקידן ההיסטורי במסירות, גם בגירסת הקאמבק. אני מעדיף להתעסק עם החרא של ההווה.

לקחת את "ירושלים של זהב" ו"אומרים ישנה ארץ", להכפיף אותם למציאות העכשווית ולומר שמדובר בשירים לאומניים, פטריוטיים, המנוני כיבוש פר אקסלנס, הוא הקרם דה-לה קרם של הטריק המלוכלך; לדחוף את שרהל'ה לתוך הבוץ הטברנאי של השירה בציבור, כאילו שהיא לא ממשיכה לעשות את מה שהיא עושה כבר איזה מיליון שנה, היא שטות גמורה. מוטב היה אילו אלו שמתייגים את שמר ושרון כשתי לווייתנות שתי גדות לירדן, היו לומדים את מלאכת הרלטיביזם התרבותי. כלומר, שההשקפה הביקורתית על מושגים תרבותיים מהסוג הנדון צריכה להיעשות תוך כדי התחשבות ביחסיות הזמן והמקום.

שמר כתבה את שיר האהבה לירושלים הכבושה באקלים חברתי, תרבותי ופוליטי שרחוק שנות אור מהליברל שיק של השמאל הפוסט-ציוני. היום, יודע מי שיודע, כבר ברור שכל השירים היפים שלה היוו חלק מהבסיס האידיאולוגי של אריק והחבר'ה, וכשכולם ירדו לים המלח בדרך ליריחו, נעמי שכחה לציין שהיו שם גם איזה כמה פלסטינים. קל מאוד מכאן לקבוע שהשירים שלה הם תמצית המיץ של האתוס הלאומני-ציוני, אבל נראה לי שמבחינת החיים שלנו כאן ועכשיו עדיף לעזוב אותם בשקט; מה גם שיש להם קסם נאיבי שא אפשר לבטל אותו על ידי הפריזמה הפוליטית-ריאלית, אפילו שהם היו מגויסים לטובת המטרה. הרי מה שנעשה כבר נעשה.

אנחנו לא בענייני בקשות סליחה היסטוריות – המעשה הפרגמטי יהיה לא לעסוק בחטאי העבר אלא בחטאי ההווה. הרי גם פרס היה בפיפטיז, כמו כולם, סוג של איווט ליברמן, הבעיה הגדולה היא שעכשיו הוא חזר להיות כזה אחרי שכבר נדמה היה שכל האינפורמציה הדרושה עמדה לפניו. אפשר להצטער על כך שבשנות האופוריה הגדולה לא היה יותר מקומץ סהרורי שצעק את מה שהיום הוא ברור מאליו לכל שמאלני אספרסו, אבל להתחשבן היום עם נעמי שמר על שירי מפלגת המרכז שלה, זאת קטנוניות יוסי שריד לשמה. אין צורך לשחק אותה היסטוריון חדש כשמתעסקים עם זמר עברי. זה פשוט לא יעיל.

כך גם עם שרהל'ה שרון – היא בסך הכל חומר ביד היוצר, בורג פונקציונלי בתופעה הכללית. היא פשוט לא אשמה. אז מי כן אשם? עירית לינור כמובן. הנה דוגמה מצוינת לגברת נאורה כביכול שיש ברשותה את כל מקורות המידע ללמוד מטעויות העבר, והיא מתעקשת לחזור עליהן בשיא העונג. האם לינור בחיים לא שמעה על הייצוג המכוער של דמות המזרחי בתרבות הישראלית וכולי וכולי? באבו-אבוע שמעה, זה רק לא מזיז לה את הצ'ופצ'יק. קבלו עוד מזרחי מניאק ושיהיה בכיף.

ואם דיברנו על נעמי שמר, אז הנה לכם "אומרים ישנה ארץ" בביצוע ירדן בר כוכבא. ואתם בוכים לי על "ירושלים של זהב"? הרי בזה הרגע אני מוצא לכם מאה איש שישירו "ושל נחושת ושל אור" באקפלה עם "אתה תותח" אחרי שהם צפו במיצג העליונות האשכנזית של "בנות בראון" וציקצקו ש"פעם היה פה הרבה יותר טוב".

וזאת הבעיה האמיתית שלנו: לא זה שפעם קרו כאן דברים שאללה יסטור, אלא שיש במדינה הזאת אנשים שחושבים שבשנת 2002 הם יכולים להמשיך ולחיות עם ערכי תקופת ההמתנה מבלי לשלם על כך מחיר מוסרי, תרבותי, אישי וכלכלי. העבר הוא אם כן לא הבעיה - אנחנו נמצאים עמוק בבוץ של העכשיו. לבוא חשבון עם אידיאולוגיות בן-גוריוניסטיות זאת פריבילגיה של אנשי רוח ויצחק לאור. הצרה הבאמת אקוטית כרגע היא שכבר יותר משנתיים לא היתה במדינה המסריחה הזאת מסיבה טובה.