שמעתי אלינור ריגבי עושה את זה בשלישיה

"ג'ון ויוקו הם על הכיף-כיפאק
אייבי נתן גם כן נחמד
אולי הם רק סתם, שיש להם דם
וגם זה כבר הגיע הזמן
שתגידו לי למה הכול קורה דווקא לי
ומה שהולך פה, אולי זה לא בשבילי"
(אריק אינשטיין)

אומרים שבחייו נדרש הזכר הלבן להכריע בכמה סוגיות דואליות מהותיות - האם הוא יותר פול או שמא ג'ון? איש של מלודיות פופ טהורות או רוקר/אמן בעל אג'נדה פוליטית? אוסף אדום או אוסף כחול? פרוזאיות או מלודרמטיות? אלינור ריגבי או ג'וליה? לונדון או ניו יורק? מריחואנה או הרואין? מה שנקרא, עניינים עקרוניים.

קראו לי טהרן, אבל תמיד העדפתי שהאנשים שלי בעולם היצירה ידחסו את סך כל התובנות שלהם בתוך המסגרת המאוד רחבה של תחום העשייה שלהם ולא יעצבו את עצמם כדוברים של דור. בזה הם נבדלים מאחרים. אולי בגלל זה כבר שנים שלא נגעתי בעמוס עוז, אהרן מגד, א.ב יהושע או אלי עמיר.

ג'ון לנון אינו שונה מהם במובן הזה. ואם כי "ג'ון לנון ויוקו אונו" מאת ג'יימס וודול (סדרת זוגות - הוצאת עם עובד) אינו ספר שמתמקד בחייו של לנון, הוא מבהיר שבעיסוק הנברני בסתירות שבדברי לנון מול מצלמות וטייפים במשך כמעט עשרים שנה - ופחות או יותר על כל נושא שבעולם - יש מספיק חומר לעבודת פוסט-דוקטורט. כך שאנשי המחנה של פול יכולים להרגיש בימים אלה טוב מאוד עם עצמם. המחנה של ג'ון הבקיע עוד שער עצמי.

לנון ויוקו אונו נפגשו לראשונה ב-9 בנובמבר 1966 בגלריית "אינדיקה" בלונדון. היא הציגה תערוכה, הוא בא לבקר. כשנכנס, הפנו את תשומת ליבה למיליונר הטרי שאך זה הגיע, והיא ניגשה אליו עם עלון ועליו כתוב "נשום!". הוא נשם. אחר כך רצה לתקוע מסמר נוסף במיצג מסמרים. היא סרבה. לבסוף נעתרה ודרשה ממנו חמישה שילינג. הוא אמר "אם כך, הכי טוב שתמורת חמישה שילינג דמיוניים אני אתקע מסמר דמיוני". היא צחקה מבלי להראות, והשאר הוא כבר היסטוריה.

הספר מוליך את הקורא בנפתולי חייו של הזוג בזריזות רבה. החומרים שמופיעים בפרקים הראשונים, שעוסקים בביטלס שלפני המפגש לנון-אונו, משומשים למדי ובוודאי מוכרים למי שאמון אפילו באופן חלקי על תחילת הדרך של הלהקה. ההשתלבות הסיפורית אל תוך הסבך הרגשי-מיני-אמנותי- אדיפלי- נרקוטי-אידיאולוגי שבין זה שחיפש כל סוג של כסות לעטות על פחדיו, לזו שחוסר ביטחון עצמי הכתיב את חייה, נכתבה בצורה סבירה, עם נטייה כרונית לפשטנות ולמחזור. התרגום (אריה אוריאל) מעט מסורבל, וכשמופיע בעמוד 50 המושג "להקת מועדון הלבבות הגלמודים של סרג'נט פפר", וזה לאחר 82 פעמים של "ארוך-נגן", נדרש חוסן נפשי על מנת שלא לכבות את מנורת הלילה וללכת לישון.

מחדל אחד ניכר באלבום התמונות המצורף. בספר יש מספר לא קטן של הפניות לתמונות שלדעת וודול מקפיאות רגעים סימבוליים בחייו של הזוג. במקום לשבץ אותן ולחזק את הטקסט נבחרו דווקא תמונות ארכיון סטנדרטיות למדי.

בצר לי פניתי אל ההסבר המינימליסטי של אינשטיין לכל העניין ומצאתי נחמה. יאללה, תעמיסו עלי את סארטר ודה בובואר. שמעתי שיחד עם קאמי היה שם משולש לוהט.