אני אוהבת אותך קשה ומבין

לפעמים, פעם בכמה שנים אולי, אתה שומע שיר שמעורר בך תחושה מסוימת, בלתי מוגדרת, שלנצח תיקשר עם השיר הזה, והשיר הזה – גם אם הוא לא בדיוק תואם את השקפת עולמך וטעמך המוזיקלי הכללי ובכלל לא קשור לכלום – ייחרט לנצח בלבך, לצד נקודה מטושטשת באינדקס האמוציונלי המקושקש שלך. או משהו כזה.

הרגשה בלתי מוגדרת כזאת עורר בי הביצוע של ג'קי אבוט מהביוטיפול סאות' ל”Everybody's Talkin'” של פרד ניל, מתוך התקליט "מיאו" (התקליט הכי טוב שלהם לטעמי, למרות שזאת ודאי לא הדעה הרווחת). קשה להגדיר במילים את תחושת הכמיהה והכיסופים שעוררה ההתחברות של הקול הבריטי לפיסת אמריקנה כל כך מובהקת (”Everybody's Talkin'” הפך ללהיט ענק בביצועו של הארי נילסון מתוך הפסקול של "קאובוי של חצות"). את אותה תחושה כמעט עוררה בי השישייה הלונדונית לינקולן, ברגעים מסוימים מתוך אלבומה החדש, “Mettle”. אלכס גורדון, הסולן, מזכיר תדיר את פול היטון, למרות שלינקולן כמובן הרבה פחות מלוטשים, פופיים ונגישים מהביוטיפול סאות', והדואטים של גורדון עם טרייסי ואן דאל גם הם מזכירים את הדואטים היפהפיים של היטון עם אבוט ב"מיאו".

לינקולן הם חבורה של אנגלים שמוקסמים מאמריקה הישנה, במובן הכי מאובק שלה - רצוי עם איזה ארמדיל תועה - מדרכי האפר בדרך למקסיקו, מ"בוננזה". את שמם הם אימצו מפארגו לינקולן, פטריארך קשוח מנברסקה שעומד במרכז ספר של ג'ים תומפסון מ-46', אותו הם מדמים כעוקב בעצבנות ובציניות אחר המוזיקה היותר מדי עדינה שלהם. את הפרשנות האישית שלהם למיתוסים הללו הם החלו להוציא החוצה בשנה שעברה, בשני מיני אלבומים – "ברצלונה" ו"קיבוקין" – שיצאו מאוחר יותר גם בחבילה אחת, והם ממשיכים בתקליט החדש, למרות שהוא בכלל הוקלט בטירה בסקוטלנד.

“Mettle” הוא אלבום שלם, אווירתי ומלנכולי, שנע בין אלטרנטיב-קאנטרי (“Crooked Smile” או “Blood on the Streets”) לאלטרנטיב-פולק-רוק (“Common Ground”), מהאזור של התקליט האחרון של לאמבצ'ופ. כשהוא לא נשמע כמו היטון גורדון נשמע כמו סטיוארט סטייפלס מהטינדרסטיקס (כלומר קורט ווגנר מלאמבצ'ופ) ואילו טרייסי ואן דאל מזכירה קצת את הזמרת של קטטוניה. מאחוריהם ממלאים את החלל כלים מגוונים – חצוצרה, פסנתר, קלרינט, בנג'ו, טרומבון ושפע של כלי מיתר - שגם מייצרים קטעי מעבר אינסטרומנטליים קצרים בין השירים להשלמת התחושה ש”Mettle” הוא לא סתם אסופת שירים אלא אלבום שצריך לשמוע מההתחלה ועד הסוף (וגם לעיין בכובד ראש ברמזים השזורים בעטיפה הפנימית המסתורית).

אין לי ספק שהרבה אנשים יתאהבו בתקליט הזה או יתאהבו לצליליו, ויתכן גם שאיזה אח בוער יהיה מעורב בעניין, אבל אני בקושי נשארתי ערה.


“Mettle”, Lincoln, אן.אם.סי