נהפוך הוא

בחודשים האחרונים הגיעו לאוזני דיווחים ממקורות שונים, מהימנים כולם על הכותבת, על פיהם ישנה תחייה רבתי של הזיון בתחת. לא המצאנו את זה היום, כמובן, לא זו טענתי. כבר נמצאה האשה שהלכה אצל חז"לנו וקבלה כי בעלה מבקש להפוך עליה שולחנו; ובלשון נקייה זו כיוונה האשה בדיוק לאקט הנזכר לעיל. כהיום כן אז, ענו לה הרבנים, כי אף על פי שביקש להפוך שולחנו בעלה הוא ודי לחכימא. אולם זה אינו אלא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. והכלל הוא, מרבית הנשים סיימו את חייהן תוך דילוג על החוויה המסוימת הזו.

נשאלת השאלה, שלא לומר עולה שוועת הנשים השמיימה, מה נשתנה? מדוע פתאום נעשה הריטואל הזה רכיב הכרחי בכל זיון תקני, אפילו מהז'אנר הסולידי למדי? ויפה התמיהה לנשים כעדי יקר. ובכן, תשובה מנומקת – לא עלינו החובה. אבל הגיג – בחינם.

איני אלא נתלית באילנות גבוהים בכורחי את האינתיפאדה עם עליית רף האלימות בחברה הישראלית. וכבר נדונה האלימות במשפחה והאלימות בתיכונים וביסודיים ובגני הילדים וברחוב החרדי ובמעוזי החילוניות ובקיבוץ ובכפר ובמסיק ובתלם. אלא שכפי שיקרה תמיד, נפקד מן הדיון הציבורי-חברתי הזה יגונן הייחודי של הנשים. הנשים, על אף היותן למעלה ממחצית האוכלוסייה - קולן אינו נשמע. אבל לו נשמע, ודאי היה נשמע כך: די כבר עם השיגעון הזה. אמרתי לך לא בתחת, אז אל תנסה לעבוד עלי!

ובאמת, רק המחשבה על איזה חייל גבעתי שסיים זה עתה לשבור גפיים של חשודים כפותים, ועם האנרגיה הזו הוא נערך לחדירה אחורית, יש בה כדי לצמרר. גם המחשבה על טייס המשליך פצצה במשקל טון, וישר אחר כך מתכנן לבוא עלי מאחור עם כל האון האצור בו, היא עוכרת שלווה בעליל. כי זיון בתחת זה עניין שתובע את כל העדינות שבעולם. מגע מן הסוג הזה מושתת על אמון. אמון בלתי מסויג של הצד הנשי, שהגבר הגוהר עליו נמנה עם שוחרי העונג המתוק, זה המושג רק במהילה מדויקת של הנאה וכאב. והגבר, מצידו, חייב להיות חדור תאווה לענג באופן הזה בדיוק.

בקיצור, ולא מתוך קריאה להחרמת תוצרת ההתנחלויות, אני מייעצת לאחיותיי, אם כבר בתחת, אז עם מישהו שלא היה שם. סרבן, תלמיד ישיבתי, מפרנס יחיד. אם כבר, אז בעדינות.