אל תדברי על אריק. אני חושק בו שנים

בדרך כלל פועלים אמני ישראל כמי שחפים מכל מחוייבות אסטתית ביצירה שלהם. קחו למשל את שלומי שבן. בחור צעיר עם שיער מתולתל שנבחר אמש לתגלית השנה ב"תמוז". שבן, למרות שנראה שהתהילה הפתאומית ייצרה אצלו מאנייריזם מבורך של כוכב הומו-לטנטי, מנפק לנו מוצר שיכול היה לצאת גם לפני שלושים שנה, או יותר גרוע, חמש-עשרה שנה, והיה נשמע ונראה בדיוק אותו הדבר- פס קול לפעולות של הנוער העובד. יבוא אדון גידי גוב ויטען: "אבל השירים של העולל כל כך יפים! והרי לשם כך התכנסנו כאן הערב, לחלק פרסים לכל השירים היפים שנכתבו השנה!". לכבוד "שירים יפים" לא מפיקים טקסי טלוויזיה; מקסימום מרימים אירוע ביום שישי בצהריים בחדר האוכל של גלי צה"ל.

יבואו רמי, ריטה, משי והתינוק שבדרך (שיואו, מדגדג לי בביצים מרוב התרגשות, איך יקראו לו? שלמה ארצי?), ויטענו: "עוכר ישראל שכמותך! הרי זוהי ארצנו הקטנטונת! פה זה לא אמריקה פה! אין כסף ויש המון בעיות ואפילו רפי לביא אמר שאין פה מקום לתרבות פופ אמיתית!". כל זה עצוב ונכון. אך האם שמענו אחד מכל אותם פורטי מיתרים ומנפיקי צלילים מילה אחת על ה"מצב" הקשה. האם היה איזשהו ניסיון רציני מעבר לסיסמאות השלום השחוקות של אביב - התחבקתי עם רבין וגם עם לאה - גפן לגעת בדיכוי הפוליטי ששורר בארץ? ברור שלא. הדיכוי הזה משרת אותם. הוא יוצר ערימות של קהל מנוון שקונה את השממה שהם מייצרים.

אין לי כל כך מושג מי זכה במה. כשחולק הפרס למנהל האישי הכי טוב של השנה כיביתי את הטלוויזיה והתיישבתי לכתוב שיר לתקליט הבא של חמי רודנר: "אהבה מרירה-מתוקה".