ג'ו סטראמר, 2002 - 1952

אם במשך שנים התנהל קרב גרפיטי על קירות המדינה (ובטח גם קירות במקומות אחרים) לגבי הסוגיה האם הפאנק מת או לא, הנושא הבוער יותר בימים אלה הוא לא מות הפאנק אלא מות מקימי הפאנק. אחרי ששני החברים המרכזיים בראמונז, ג'ואי ודידי, הלכו לעולמם בזה אחר זה בהפרש של שנה אחד מהשני (ג'ואי נפטר באפריל 2001, ואילו דידי ביוני השנה), הגיע תורו של ג'ו סטראמר, סולן וגיטריסט הקלאש. הקלאש אולי מגיעה למקום השני אחרי הסקס פיסטולס במרוץ הפופולריות של הגל הראשון של הפאנק הבריטי, אבל עוקפת את הפיסטולס בסיבוב בכמה תחומים אחרים.

בשבחי הקלאש אפשר לדבר עד מחר בבוקר: הם היו הלהקה הכי פוליטית, בעלת המודעות החברתית הגבוהה ביותר והלהקה הכי מגוונת מבחינה מוזיקלית מכל הלהקות שבסביבתה. הרעיון לשלב צלילים שחורים כמו רגאיי ודאב, שבאו מהשכונות הלונדוניות המאוכלסות בג'מייקנים, לתוך הרוקנרול הלבן העשיר בבת אחת את הצליל של הקלאש כמו גם את האג'נדה הפוליטית שלהם.
הקלאש היו להקה חשובה ומצוינת ופורצת דרך, וגם אחרי שהיא התפרקה ואיש איש הלך לדרכו (מיק ג'ונס הקים את B.A.D, שם הוא בטח נמצא עד עצם היום הזה), לא לקח לסטראמר יותר מדי זמן לחזור בקריירת סולו שכללה שורה של אלבומים (האחרון שבהם, “Global A-Go-Go”, יצא בשנה שעברה והמשיך את כיוון מוזיקת העולם שתפס את סטראמר בשנים האחרונות).

נראה שבתחילת כל עשור מתים כמה חלוצי פאנק כדי להזכיר לנו שהעולם משתנה. בתחילת שנות התשעים הלכו לעולמם סטיב בייטורז מהדד-בויז וג'וני ת'נדרס מהניו-יורק דולז. אני מניחה שהדור שלי קיבל אותם מתים קומפלט, כך שמעולם לא נאלצנו להסתגל למותם. מה גם שהמוות שלהם הריח מאותנטיות רוקנרולית, כמעט כמו זה של סיד וישס. סיבת המוות של סטראמר עדיין לא ידועה, אבל יש לי הרגשה שמדובר במשהו קרוב יותר לסרטן של ג'ואי ראמון מאשר למנת היתר של ג'וני ת'נדרס. סטראמר, כמו ג'ואי ראמון, מת בגיל חמישים, שזה גיל צעיר מדי למות בו אך מבוגר מדי למות בו מוות רוקנרולי מסורתי. זה ההספד השני למישהו שאני לא מכירה אישית אך מוקירה את פועלו שאני כותבת השבוע וזה באמת מצב קצת מבלבל. אני בוחרת להיפרד מסטראמר לא בשיר של הקלאש אלא דווקא בשיר "יאללה יאללה", סינגל מתוך האלבום הלפני אחרון שלו, ששמו כבר אומר הכל. ועתה לא נותר אלא להתפלל שג'ון ליידון יגיע לשיבה טובה.