הכופרת במיסיונרית

אח, הלסביות של פעם הן ממש לא הלסביות של היום. קחו לדוגמה את בנדטה קארליני: בנדטה חיה שלושה ימים בלי לב, הוכתה בלילות על ידי עלמים יפי תואר, שימשה כאם מנזר, נכלאה למשך 35 שנה, ניהלה פרשיית אהבים עם נזירה אחרת, קיבלה סטיגמטות והתחתנה עם ישו (לא בהכרח בסדר הזה).

הספר "מעשים מגונים" של ג'ודית ק.בראון הוא מחקר מיקרו-היסטורי, חלוץ מסוגו, שמתאר את חייה של אותה בנדטה, נזירה לסבית בימי הרנסנס. כעת הוא מובא לראשונה לקורא הישראלי, בתרגומה המקצועי של מירי אליאב-פלדון. "מעשים מגונים" הוא לא רק מחקר מיקרו-היסטורי - הוא האמא של המיקרואים. בנדטנה קארליני היא לא רק סתם אשה מהמאה ה-17 (יצור נחות כשלעצמו), והיא גם לא סתם אשה פשוטה - בנדטה היא גם סתם לסבית. זאת אומרת, היא האאוטסיידרית של האאוטסיידריות – חייזר טוטאלי ולא רלוונטי לחלוטין על פי תפיסת העולם ההגמונית של המאה ה-17. כמו שציינה גם מחברת הספר, היא בכלל התכוונה להשתמש בסיפור הזה בשביל לא יותר מאשר הערת שוליים.

אבל הערת השוליים הפכה לספר, ונראה שדווקא בזכות הפרט הקטן והפיקנטי שמסיים את הפרשייה המיסטית. מיניותה המפוקפקת של בנדטה היא גם זו שהרחיבה את מעגל הפופולריות של הספר, שלולא היא ודאי היה מסתכם בשניים וחצי מרצים לנצרות ורנסנס. אולם לאורך הקריאה מתבררת הכותרת כתרגיל פופוליסטי שבסופו אכזבה – מערכת היחסים הלסבית של בנדטה וברתלומיאה, בת לווייתה, תופסת חלק קטן מאוד מן הכתוב.
הסיבה לכך נעוצה בעובדה שג'ודית ק.בראון היא קודם כל היסטוריונית, עם כל המעלות והחסרונות שבתפקיד. לכן היא מחויבת להיצמד לעובדות ולממצאים באופן שעשוי להיראות, עבור הקורא ההדיוט, טרחני ומייגע. בעזרת קומץ התעודות שנשתמרו מנסה המחברת לטוות את סיפורה של בנדטה, ורוב התעודות אינן עוסקות בחייה המיניים של הנזירה, לא באופן מפורש.

בראון מבקשת להישאר מהימנה לסיפור ולרוח התקופה, ונמלטת בצניעות מן הפיתוי להשלים פרטים, לשפוט ולפרש. את מלאכת הפענוח וההשלמה היא משאירה לקוראים, ומיניותה של בנדטה, גם אם לרוב לא נוכחת בכתוב באופן חומרי, מרחפת ומטילה את צילה כל העת.

בנדטה נולדה במאה ה-17 בכפר קטן באיטליה, וכבר מגיל צעיר נודעה כבעלת סגולות רוחניות. בגיל תשע שלחו אותה הוריה לחיות במנזר שבפשיה הסמוכה. בבגרותה גדלה להיות נזירה מחוננת בעלת התגלויות ואקסטזות דתיות תכופות, אשר במסגרתן פגשה את ישו, ראתה מלאכים שונים, חזתה בנבואות ואפילו מתה וקמה לתחייה. רוב הספר עוסק בחקירות של מוסמכי הכנסיה, שהגיעו אל המנזר כדי לבדוק האם בנדטה באמת חוותה התגלויות ישועיות או שהשטן מתעתע בה. במילים אחרות - לברר אם בנדטה היא קדושה או כופרת.

מנקודת מבט של זמננו, האדיקות הדתית מתפרשת כפן נוסף והכרחי (ולא ניגודי) של "הפריצות המינית" של בנדטה. התשוקה והאיסור מזינים זו את זה. האופי האורגזמטי והארוטי של ההתגלויות שלה מדגים זאת היטב ("במקום בו אני נמצא, אין בושה", אומר לה ישו אחרי שהוא מבקש ממנה להתפשט). וכך אנחנו מתקדמים מהמיקרו אל המקרו: סיפורה הקטן של בנדטה מוביל אותנו אל סיפורם הגדול של הקתוליות והמיניות, ימי הביניים במלוא הדרם הסכיזופרני והמרתק (למרות שזמן ההתרחשות בספר הוא הרנסנס, תפישת העולם היא ימי-ביניימית). זהו הסיפור הגדול, שמתפרק בחזרה לסיפורם, סיפוקם וחוסר סיפוקם של האנשים הקטנים. וזה בדיוק מה שהופך אותו לגדול.