בוצ'י ופוצ'י

לא מספיק שהפסדתי הופעה של Uriah Heep (שהתקיימה בארץ!) בגלל שהיא פורסמה רק לקהל דובר הרוסית, עכשיו אני נזכרת שהפסדתי גם הופעה של טאטו. אמנם בזמנו אף אחד מהציבור שאינו נמנה על לוגמי הבורשט לא שמע על טאטו, אבל אני לא יכולה שלא לכעוס על עצמי שלא טרחתי לברר מה פשר הפוסטרים שכיסו את התחנה המרכזית הישנה בת"א, בהן ראו שתי נערות צעירות בחולצת בית-ספר לבנה ועניבה מצולמות בפוטו-רצח משטרתי כזה, מקדימה ומהפרופיל. אם לשפוט על פי העדויות האינטרנטיות על ההופעות שלהן (הן מופיעות בתחתונים, גופיה ומגיני ברכיים ומתמזמזות על הבמה), אני מניחה שהפסדנו חתיכת שואו, והיום - אחרי הפריצה הבינלאומית של טאטו - היינו מתים שהן יבקרו אותנו שוב.

טאטו הן תופעה חסרת תקדים לחלוטין בעולם הפופ, מעצם העובדה שטינאייג'ריות רוסיות עם לסבו-שיק לא נוהגות בדרך כלל לכבוש מצעדים במערב. לנה קטינה הג'ינג'ית ויוליה וולקובה עם השיער הקצר הן צמד הנערות הכי מרדניות מאז שמפו, והמדהים הוא שהן מצליחות לעניין למרות שהן להקה מיוצרת כמו כל להקת בנים/בנות (מי שהמציא אותן, איוון שאפובלוב, עסק עד כה גם בפרסום וגם בפסיכולוגיה, כך שאי אפשר לחשוב שיש בטאטו ולו שפיץ אחד בלתי מחושב), ולמרות שבינינו, אף אחד לא באמת קונה את זה שהן לסביות. חוץ מאולי טרבור הורן, המפיק האגדי לשעבר שמאז ימי הבאנגלס, ארט אוף נויז ופרנקי הולך להוליווד לא עשה שום דבר משמעותי (בויזון? שרלוט צ'רץ'?? ליאן ריימז???), שמצא בהן את התשובה העכשווית לקינק האייטיזי של הולי ג'ונסון, והחליט לסייע להן לפרוץ לשוק הבינלאומי עם אלבום שלם (כמעט) באנגלית.

למרות שהתחייבתי להאזין לדיסק, “200 km/h in the wrong lane” (אני מניחה שברוסית זה נשמע יותר טוב) במלואו ועמדתי בהתחייבותי זו בגבורה, לדיסק השלם יש משמעות שולית בתופעת טאטו. צמד נערות הפופ הרוסיות יצאו מנצחות הרבה לפני שהדיסק נכנס לקומפקט והאמת היא שהוא מיותר לחלוטין מלבד שני שירים. הראשון הוא כמובן להיט הפריצה הענקי שלהן, “All The Things She Said” (גם הגירסה הרוסית המקורית, “Ya Shosla S Uma”, שמסתתרת באגף השירים הרוסיים בסוף הדיסק, נחמדה בשביל הגיוון). והשני הוא גירסת הכיסוי שלהן ל”How Soon Is Now?”, המנון הבדידות הסוחף של הסמית'ס. הדעה הרווחת היא שלעשות קאבר לקלאסיקה רמת דרג שכזו, ועוד אחת שנושאת על גבה כל כך הרבה מהמטענים הרגשיים של דור שלם, זה חילול הקודש. רבים גם יטענו שמילא אם מישהו מכובד עושה קאבר לסמית'ס, כמו האלקטרונאים הרציניים האלה שניידר טי.אם (שבאמת עשו יופי של קאברונצ'יק ל”There Is a Light That Never Goes Out”), אבל שתי שרלילוליטות צ'ארט-פופ רוסיות?? דווקא בגלל שאין חובבת סמית'ס גדולה ממני, הרשו לי לסנגר על טאטו ולומר שהגירסה שלהן ל ”How Soon Is Now?” היא לא רק מוצלחת (היא די אותו הדבר, רק עם סאונדים יותר דאנסיים-עכשוויים ועם השירה המלאכית של הבנות), אלא גם מאוד מאוד מרגשת. בין אם אתם בוחרים לקשר את חוסר הבהירות של טאטו לגבי האוריינטציה המינית שלהן לזו של מוריסי או לא, לשמוע את השיר הזה מושר בידי בנות עושה לו משהו, משהו שאולי היה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב בכיתה ט'.

חוץ משני השירים האלה, שהם לבדם שווים את מחיר הדיסק במלואו, יש בו עוד די הרבה שירי דאנס עוצמתיים ופרחיים עם סאונד התחנה המרכזית (הורן התרשל הפעם, קצת יותר אלקטרו-פופ והיי-אנרג'י וקצת פחות קלאב-טראנס ואפקטים זולים לא היה מזיק) בנושא "אני ואת לבד נגד העולם כולו", איתם אפשר להזדהות גם אם אתם לא צמד לסביות, אלא יהודיה ובדואי, נגיד, או נערה מצהלה ונער אתיופי או משהו. שיר מספר שבע, “Malchik Gay” מעט חורג מהקונספט הזה ועוסק דווקא בנערה המאוהבת בנער הומו ומנסה להחזיר אותו לחיק העולם ההטרוסקסואלי. אני באופן אישי מחכה לקליפ לשיר "30 דקות", ששמעתי שרואים בו את לנה מתחרמנת עם בחור על קרוסלה ואת יוליה הקנאית רוצחת את אהובתה ביחד עם הבחור בפיגוע אכזרי בקרוסלה. מי שכינה את טאטו מושיעות הפופ ידע על מה הוא מדבר.