איגביני

לא ברור אם סך כל יבול ההיפ הופ השנה היה בינוני או אולי בינוני פלוס, אבל מה שכבר בטוח מעל לכל ספק, הוא ששנת 2002 חיכתה לדיסק החדש של הרוטס בכדי שתוכל לנשום לרווחה ותביט אל האופק מבלי שאמינם יחכה לה בסיבוב. כלומר ש-“Phrenology” מסמן להיפ הופ את המשך דרכו בעתיד הנראה לעין באופן שאינו מותיר מקום ללא ידענו. זהו תקליט שקובע סטנדרטים חדשים במלוא מובן המילה: ברעיונות, בהפקה, בהשראה, במקצועיות ובכיף חיים. המקום שבו אקספרימנטליות וראש פתוח פוגשים את ה-יא חביבי של כל הFאנקי שמאנקי שיש בעולם.

הרוטס לא מגמדים את ההישגים של כל מי ששולט בשנים האחרונות בטבלאות ההיפ הופ, הם פשוט נמצאים במקום אחר לגמרי. עם כל הכבוד הגדול לכל הג'יי-זי, נפטונס, מיסי ובחזרה, אף אחד מהם לא לקח על עצמו את הצ'אנסים שהרוטס לקחו על עצמם
ב-“Phrenology”, מהסיבה הפשוטה שלרוטס אין את אותה המחויבות לחוקי הבילבורד, כך שהם מצליחים לשמור על האוסול העצמאי לכל אורך הדרך ובאותו הזמן גם לא לצאת חתיכת נודניקים. זה אומר שהם יכולים להרשות לעצמם לאכול ככל יכולתם: לתת את האמאמא של המאה אחוז היפ הופ ולשים עוד הרבה מלמעלה.

“Phrenology” הוא קומפלט של כל האיכויות שהמוזיקה המודרנית צריכה לשאוף אליהן. כהרכב, הרוטס נמצאים כאן בשיא היכולות שלהם כאנסמבל אינסטרומנטלי לגבות. הסאונד האורגני שלהם, ההידוק הג'אזי (חבל"ז על החמישייה של מיילס דייויס), תיכנותי האלקטרוניקה החינניים, הבלגן המאורגן ועטיפת הממתק, כל אלה מייצגים את האופוזיציה הלוחמת להסתמכות הגדולה מדי של ההיפ הופ על מקורות הסימפול שלו, וזאת מבלי להיכנס יותר מדי לדיבורי בס-תופים שיעשו לי רע על הנשמה.

כראפרים, האמ.סיז של הרוטס נעים בין קשיחות יו-יו-יו למעודנות יה-יה-יה באלגנטיות רבתי. כפוריטנים, הרוטס שומרים טיפ-טופ על הסול של הסול והאולד של הסקול וכל זה מבלי לשכוח שהחבר'ה האלה באים מפילדלפיה ומייצגים את רוחה של פילדלפיה, בעבר ובהווה, על כל המשתמע מכך. בחטיבת האירוח, אין פיספוסים: נלי פורטודו שנשמעת אחלה של חמודה, אורסולה ראקר, מיוזיק סולצ'יילד, ג'יל סקוט. לטקסטים לא הקשבתי. יש כאן ניאו-סול בכמויות, אקלקטיקת היפ הופ בשיא הביצוע המשוגע שלה, טרראם ג'אז חדש וקטעי מחיאות כפיים לשמיים שמזכירים שגם אם במפיקים ומוזיקאים מחוננים עסקינן, הרי שהם עדיין לא שכחו מאיזה בלוק פארטי הם הגיעו.

“Phrenology” הוא לא תקליט קל. יש מי שיקראו לו מאתגר, אבל אני מעדיף לקרוא לו בשמו הפרטי – איגביני. על שמו של שחקן מכבי חיפה, איגביני יעקובו, שכמו הרוטס יודע לרוץ מהר ובכל הכוח, להתל, להיות רב גוני ולפעמים פשוט וישר לעניין, לנוח קצת, לנצל הזדמנויות ולחייך כמו בבון. ההערה האחרונה היתה לא במקום.


* "The Roots - "Phrenology, הליקון