אל תצלצל אלינו וגם אנחנו לא נצלצל אליך

במשך ארבעה ימים צפיתי ב"שמונה דקות ביום", רצועת סאטירה המבוססת על הדמויות של "השער האחורי", המדור המהולל שעוזי וייל כתב בעיתון "העיר". בסך הכל שלושים ושתיים דקות ומותר כבר להודות: מצחיק זה לא. תל אביבים אפויים היטב בוודאי כבר שמו לב לדיסוננס החריף שבין המדור המשעשע לבין הייבושים הקומיים של שמונה הדקות. כל מי שלא נחשף קודם לכן לדמויות של וייל, בוודאי לא מבין מאיפה זה נפל עליו, ועוד בשעה 20:15 בערוץ 1. בדוגרי, גלעד עדין, ששידר את מהדורת החדשות המוקדמת חמש דקות לפני כן, היה הרבה יותר אלגנטי ממקבץ המערכונים שיותר משהם נטולי פואנטה, פשוט אין בהם את המכה המסיימת שהיתה ב"שער האחורי". הדבר נובע משתי סיבות: האחת, אדפטציה כושלת בסדר גודל של הארי פוטר ואילו השניה, מרחיקת הלכת, הטוענת שהכשל הוא דווקא בהומור שהוא So אמצע ניינטיז שהלב נקרע.

ואכן, גם וגם: המעבר של וייל וחבריו - משלום טוקשה, דרך הרווקה רונית כרמלי ועד הרב המוטורי הראשון לציון, מהעיתון לערוץ הראשון, רק עושה עוול לכל הנוכחים. במסגרת "השער האחורי", הדחקות המילוליות של וייל היו באותו הזמן בשיאן: זוהי בדיחותא שמבקשת קריאה חוזרת, שחדות האבחנה שלה היא באמת יוצאת מהכלל. כעת, כל זה הלך לאיבוד – "שמונה דקות ביום" מנחיתה את הדמויות של וייל על קרקע המציאות הטלוויזיונית וזה כואב כמו שרק איבוד כמעט טוטאלי של כוח הגברא יכול לכאוב לגבר שידע ימים טובים יותר.

קחו את הרב המוטורי. על הנייר, קריקטורה נהדרת; בטלוויזיה, משהו שיצפאן היה לוקח בהליכה. גם רונית כרמלי המזדיינת הופכת כאן לסוג של קרן מור. בכלל, נראה שכל הדמויות הנשיות ב"שמונה דקות ביום" מבקשות לשכפל את המניירות המגה-קלפטעיות של מור. ומה עשיתם מחזי מניקור פדיקור? דמיינו אותם שני ערסים, עשיתם מהם צ'רלי קצ'רלי.
הפורמט הקצרצר לא מותיר מקום להשתהות, הטקסט נופל לפני שהוא מספיק לתפוס תאוצה. כשבסוף כל קטע של דקה וחצי אין פואנטה, זאת הפואנטה הכי צפויה, הכי מעייפת. וייל, שאני מזהה באופן שהוא מעמיד את הסיטואציות המנוכרות על קנן רמזים לתיאטרון האבסורד של בקט, פינטר ויונסקו, חסר כאן את בומבת הריק האנושי של, בוא נגיד, "מחכים לגודו", וגם את אלמנט ההפתעה של סאטירה מוצלחת על באמת. כלומר, שהוא מפספס פעמיים. בשיחת טלפון אחת של שי ודרור יש יותר קסם, יותר שנינות, יותר תחכום ויותר אמירה שערורייתית מאשר בעוד לגלוג מיזנטרופי על הבנאליה של הקיום האנושי וכו'.

זאת הבעיה הגדולה כאן: נכון, העיבוד הטלוויזיוני הזה הוא כל כך הזוי שנדמה לי שהוא עונה אוטומטית על התמיהה שבשיבוץ שלו בערוץ הראשון, אבל יש כאן יותר מסתם תקרית ירי בין שני מדיומים. בשבועות האחרונים יצא לי לראות כמה פרקים בשידור חוזר של "החמישיה הקאמרית", שוייל היה בין כותביה, ובוא נגיד שהעברתי די מהר ל"שירה בשידור" עם יוני רועה; למי יש כוח להתחכמויות הבלתי פוסקות, לרהב המילולי, לאותה היטפלות לקטנטנות של החיים, לפילפולים הנודניקיים סביב תמת הישראליות העממית. כזה הוא וייל – עם הבדיחות על המזדיינות, בתפר שבין גבוה לנמוך, והפוליטי שהוא נורא פוליטי, משחקי הלשון נופל על לצון הנורא מבסוטים מעצמם והמהורהרות הקומדיאנטית. העט שלו שנונה, בוודאי, רק שאפשר להריח את ניחוחות המאמץ האינטלקטואלי עד לבית של חזי לסקלי המנוח.

"השער האחורי" ב"העיר" היה מצחיק, זה נכון, אבל היום יש שם את "שתיקת הברווז" של דודו גבע. זה בעיניי אומר הכל. גבע, עם בדיחות שהן לכאורה מאיזור חור התחת, הוא בדרן היסטרי שעם ברווז חרמן אחד וכמה חירבושים, תמיד מצליח להישאר חצוף ורענן כמו קערת חומוס אצל אבו-חסן והוא נכון לימינו ומקומותינו בגלל שהוא סאטיריקן שקודם כל מביא כאפה ידידותית ורק אחר כך בועט לך בחמינדוס. וייל, לעומתו, מעדיף את הדיסק החדש של פונץ' והצנטריות התל אביבית שלו ניכרת באופן שבו הוא מנפיש את הדמויות שלו, אם אלה רווקות שלושים פלוס שהוא פגש באורנה ואלה או מזרחים אותנטים שהסיעו אותו במונית. זה כמובן בסדר, אבל אני תמיד אעדיף את המינימליזם האנדרדוגי החביב של גבע וגם של שי ודרור על פני הווינריות האינטליגנטית של וייל ו"החמישיה הקאמרית", שאמנם חוגגים את היכולות הטקסטואליות שלהם, אבל גם שוכחים בדרך לזרוק איזה עצם לחבר'ה.