חייל: שפר התנהגותך

"אירוע הרה-משמעות התרחש בישראל במהלך ינואר-פברואר 2002: סירוב מאורגן של מאות אנשי מילואים לשרת בשטחים הכבושים. … הם טוענים בפשטות (ותמיד יש דבר מה פשוט באקט מוסרי) שהם אינם מוכנים להשלים עם העובדה שעליהם להילחם 'על מנת לשלוט, לגרש, להרעיב ולהשפיל עם שלם'… מחווה כזאת של מתיחת קו גבול, של סירוב ליטול חלק, הוא האקט המוסרי האותנטי. … ה"לא!" מציין כאן את אותו רגע פלאי שבו הצדק הנצחי מגיח לרגע ומופיע בספירה בת-החלוף של המציאות האמפירית. … במיוחד עכשיו באביב 2002, כשמעגל האלימות הישראלי-פלסטיני נתקע יותר ויותר בדינמיקה משל עצמו, והוא חתום ונעול, ככל הנראה, גם בפני התערבות אמריקאית, סופו אפשרי על ידי אקט פלאי מעין זה בלבד" (סלבוי ז'יז'ק, מתוך "ברוכים הבאים למדבר של הממשי").

זו היתה שנה גרועה. שנה בה מוענק לעירית לינור פרס על פועלה העיתונאי (תמורת הביקורת הציונית שהטיחה ב"הארץ") אינה יכולה להיות שנה טובה. אלא שלינור תזכה בעתיד בפרסים דומים נוספים. כי הרי מהי אמנותה העיתונאית, אם לא לזהות לאן נושבת הרוח ורק אז להפנות אצבע רטובה לכיוון המתאים. יו נואו, מהפכנית אמיתית. רק שלצד לינור, שכמו מרבית גופי התקשורת המרכזיים בישראל פועלת רק לאחר הקשבה קפדנית לקול הממלכתי, בלטו השנה בחשיבותם גם אזרחים שסירבו שלא להישמע לקול הפנימי. לכן הם קראו לעצמם "סרבנים".

התאורטיקן הסלובני סלבוי ז'יז'ק הגזים מעט לגבי כמות האנשים שסירבו השנה בפועל לקחת חלק בפעילות צה"ל בשטחים, אבל הוא בהחלט צודק כשהוא מדבר על "אירוע הרה-משמעות". כי מדובר בתנופה רצינית. לא בכישלון, כפי שלעגה לינור בתוכניתה בתחנת הרדיו של הצבא וכפי שמעצבי דעת הקהל טוענים, כי אם בהצלחה. שהרי זה אבסורד נפלא - איך משהו חסר כל סיכוי יכול להיכשל בכלל? הנה, סוף סוף שמו לב בעולם כי בישראל חיים גם אנשים רגילים, תאבי חיים ולא כיבושים, ועל כך, כותב ז'יז'ק במקום אחר, "שום התלהבות אינה צריכה להיתפס כמוגזמת".

שנת 2002 היא שנת האפס החדשה לספירת הסרבנים. הנחמה היחידה במדיניות ה"אנחנו מפצירים בכם שתמשיכו להתנגד לנו כך שנוכל למחוץ אתכם", שכופה ישראל כשיטת פעולה על הפלסטינים, היא בעובדה שמדיניות זו מבטיחה שבכל שנה מעתה ואילך, מצבת העומדים על זכותם לסרב תגדל. במשורה או בבולמוס, מתוך קבוצה אחת או בחלוקה ליותר, אין זה משנה. העיקר הוא שהיא לא תקטן. החל מ- 2002 זו כבר אינה שאלה של אם וכאשר. זה כבר כאן וזה קורה. אולי לא בקצב הצמיחה הרצוי, אבל לבטח בקצב ריאלי. וכל עוד שרון מוביל בראש, העם היושב בציון יאלץ לראות את זה ממשיך לקרות.

רק שאלת הלגיטימיות של המעשה תמשיך להציק כנראה עוד שנים לכל בעלי המוסר הכפול, אלה התומכים בפינוי ההתנחלויות לאלתר אך צועקים אל מול הסרבנים "לא חוקי, לא דמוקרטי, לא דמוקרטי, לא חוקי". דמוקרטי בריבוע. כי אלה, המתעלמים בגסות מהערך ההומני שמניע את אקט הסירוב, מתעלמים גם מן העובדה הפשוטה, החותכת, שעבירה על החוק, קרי הסירוב, והנכונות להיענש על כך, קרי הכליאה מתוך רצון חופשי, לא יכולים שלא להתקיים במסגרת המשחק הדמוקרטי. אחרת, כל מי שאי פעם השתפשף עם החוק מכל סיבה שהיא, לא יכול היה לחזור ולהתקבל מחדש כאזרח מן השורה.

ולגבי גולת הכותרת של טיעוני פילוסופיית המוסר שכנגד, אותו צו הדורש מן האדם לפעול תוך הבאה בחשבון של תוצאות המקרה אם כולם היו פועלים כמותו: היום בו כל חיילי צה"ל, ללא יוצא מן הכלל, יסרבו להצטרף לכוח הדיכוי, היום בו יתרחש אותו "אקט פלאי", יהיה באמת היום בו תמות הדמוקרטיה הישראלית. לא בגלל אי-כיבוד גורף של החוק, כפי שאוהבים לחשוב, אלא משום שאז יתברר שממשלת ישראל מחזיקה בשטחים בניגוד גמור לרצונם של רוב האזרחים הישראלים. אך זה כבר חלום רטוב מדי, שמוטב אולי להניח לו כעת ולהתרכז בממצאים. כי 150 סרבנים בשנה אחת זה חתיכת טרנד עולמי.