רוע

באיכות ביצועית שלא עולה על יומן נעורים ובמחיר שממריא עד 69 שקלים, מנפיקה הוצאת ידיעות אחרונות את "המורדים - זה התחיל בסוף הקיץ", עוד יצירת מופת שמנציחה את חייהם של ארבעה ילדים דוחים בפנימיית "עלית-וואי", או בשמה ה"ספרותי" המאונגלז, נוסח סמדר שיר, "היי-וויי סקול". החיפזון להוציא את המוצר כל עוד ההיסטריה בשיאה ניצב כפי הנראה בראש סדר העדיפויות, בעוד מחויבויות בסיסיות של עריכה, הגהה וגרפיקה נשכחו בתחתית, עד שנדמה שמערכת כוללת של הוצאה לאור חסרה בטקסט.

אולם הבעיה החמורה יותר לטעמי קשורה בסמדר שיר, שמוכתרת אמנם רשמית כ"מעבדת וכותבת", אבל למעשה אינה מוסיפה דבר על מה שממילא נראה כבר על המסך. למעשה היא לא יותר מהצעת הגשה, תו תקן פתייני, שבזכותו, או למעשה בגנותו, עתיד ההורה המהסס לשלוף את הארנק ולרכוש לצאצא הבער פריט שמזוהה בטעות כמוצר ספרותי.

היתרון היחיד של קריאה בספר הוא שמפגן הראווה הדרמטי המביך שנראה על מסך הטלוויזיה נחסך מהקוראים. רק שחסרון המרכיב הוויזואלי מסיט את המבט משרבובי הלשון של מריצה וגעיות הפאניקה של מיה בחזרה לסיפור עצמו, שנראה כעת עגום אף יותר ממבטי הכלב השוטה של פבלו. חיי החברה שמציע ה"היי-וויי סקול" נראים כאן כאחת ההתנסויות הטראומטיות שיכול מתבגר לעבור.

נכון שבספר אי אפשר לראות ציצים או נשיקות לוהטות בין קטינים, אבל כפיצוי אפשר להמיר את חוסר המיומנות המינית שנשקפת בטלוויזיה בתיאורי ראווה סקסואליים. כך שעיכוסיה הילדותיים של מיה יתוארו בספר כצעדה חתולית מגרה, חזה של מריצה יתפתח בטקסט לזוג שדיים, והבנים המתבגרים, שעל לחיים עוד לא צמח זיף, יהפכו על הכתב לגברים נחשקים ומזילי ריר. מילא אם הספר היה מיועד לקבוצת הגיל של תלמידי תיכון חרמנים שזיונים הם חלק אינטגרלי מסדר יומם, אלא שרמת השפה, התיאור והסיפור לא באמת מכוונים לבני 16, למעט אלה הסובלים מבעיית אינפנטיליות חמורה. קהל היעד המוצהר הניצב לנגד עיני יוצרי הספר הוא בני-בנות מצווה זערוריים, שאפילו חצ'קונים עוד לא הספיקו לגדל.

לשאלה מדוע קרויה הסדרה-ספר "המורדים" די קשה להשיב, אלא אם נחליט להגדיר כל מתבגר זעוף שעושה צרות להורים ומורים כמורד. אחת-אחת קורסות כל ההצהרות האידיאליסטיות בגרוש של יוצרי, הוגי ומבצעי קונספט "המורדים". סיסמאות החיפוש העצמי, האחריות האישית ותקומת הנוער כלל לא רלוונטיות לסיפור. הדמויות העשירות, הבכייניות והמפונקות שמעמידה "המורדים" הכי רחוקות שאפשר ממרד צודק. אבל מה שהופך את חוויית הקריאה ב"המורדים" למדכאת ממש, היא הקלות שבה מעובד רוע לנוסחת הצלחה מסחרית, בחברה שמעמידה לילדיה מודלים אכזריים, מניפולטיביים ואלימים לחיקוי והזדהות. מוזר איך במדינה נאורה ומתוקנת כמו ישראל הדבר הזה בכלל תופס.