כלבויניק

באחת הפינות, בחלק מתוך העבודה "אם לא ענק אז לפחות בגנו" של יאיר גרבוז משנת 1979, כתוב: "כל טוב שאי אפשר להתגבר עליו". האמירה הסוכנותית-הרואית שעברה המרה אירונית אצל גרבוז עוברת המרה נוספת, כשמתברר עד כמה היא רלוונטית לתערוכה בה היא ממוקמת כעת. "שיבת ציון – מעבר לעקרון המקום", התערוכה הראשונה בחלל "זמן לאמנות" שבאוצרות ד"ר גדעון עפרת, עמוסה. יש בזה משהו עליז, פסטיבלי, לא חמור סבר, אבל גם נוירוטי מאוד.

לעפרת יש הכישרון להביא את הלא צפוי, את אמני העבר לצד אמני ההווה, את אלה שנשמטו מהזיכרון הקולקטיבי או נדחקו ממרכז השיח לצד אלה שמגדירים מרכז זה. אלא שהפעם האוצרות נראית לא ביקורתית, לא הדוקה, סופרמרקטית במקצת. נוכחותם של שכוחים ונידחים לא צוברת רלוונטיות רבה, ולכן יותר משהיא עושה עמם חסד, או מארגנת משחק פנימי בינם לבין האחרים, ממעטת בעוצמתה של התערוכה וביכולתה לספר את סיפור מטפיזיקת-המקום. נראה שעיקר העניין הוא עצם הנוכחות. שכן אין הפרדה בין אמנות לבין ארטיפקטים וגרפיקה; בין אורגינלים לרפרודוקציות; בין עבודות למודלים של עבודות; אין היררכיה או הבדל בין עבודות ספקניות, ביקורתיות, קונספטואליות (כמו מיצג הווידאו של נוישטיין, "שלום-בית, בני-ברק", 2001, או "מפת ארץ ישראל עם גבול מעוין" של דגנית ברסט משנת 76') לבין עבודות תמימות, נוסטלגיות, מלאות פאתוס ("העם היהודי זורע", כרזה משנות ה-40 של אוטה ואליש, "טרור בכיכר ציון" איבן שוובל, 2002). אין הבדל בין געגוע למקום לבין הביקורת על הגעגוע.

מאחר וההבדלים מטושטשים, העין סופגת הכל באותו מישור חווייתי של ערב-רב של צורות וצבעים, שנדמה שהם עוסקים בסימני המקום, בצורות שלו, יותר מאשר בהיגד על אודותיו. נספרו שלושה שטיחים (שניים אוריינטליים - של פיליפ רנצר ובלו סמיון פיינרו, ואחד קונספטואלי - של גל וינשטיין), שני דימויי שליחים (אבישי אייל וצבי נרקיס), שני כיסאות (יוסל ברגנר, מיכאל סגן כהן), כמה גמלים, הרבה כותל מערבי ואינספור מפות. אבל רק דרך היכרות קודמת ניתן לדעת אילו מהסימנים מובאים על דרך האירוניה, הפירוק, הביקורת, על דרך חשיפת הקלישאה ואילו מהם לא מודעים להיותם קלישאה.

מאחר ולעיניים אין מנוחה, אין אפשרות של הפוגה, של הרף. יש טחינה עד דק. יש בזה משהו שלא מאפשר דרמטיות, הרהור, העמקה. הכל מלא, צפוף, דחוק, יש אווירה של התרוצצות, אווירה של "מכל הצדדים", של חוסר אוויר. העבודות תלויות, מונחות על הרצפה, נשענות על קירות. יש עבודות על העמודים התומכים ואפילו בגרם המדרגות. "עקרון המקום" מתנפל על הצופה כבר בכניסה ורודף אחריו אחרי היציאה. כאילו חל ניסיון להפוך את עקרון המקום, שהוא בעצם גם עקרון החוסר-מקום, לנוכח בחלל ממש, בחוויה הפיזית. כך שאנו נשארים עם מין הדר וחגיגיות, שלצד התלייה הדחוסה מעניקים לתערוכה דווקא מראה סיכומי, של תצוגת חג או סופשנה, ולא של אירוע פתיחה.

התזה של עפרת מבוססת על "מעבר לעקרון העונג", מאמרו של פרויד הכורך את יצר המוות ביצר המין (ולהפך), ו"מבקשת לערער על יציבותו של ה'כאן' ולהותירנו בין לא-כאן ללא-שם". כמה חבל שלא נבחרו מעט אמנים בלבד לייצג את התחושה הסותרת של בין החיים למוות, בין המקומות. את מושג הפיצול האינסופי מיטיבים להציג, ובמידה רבה התערוכה היא החגיגה שלהם, יאיר גרבוז (אמנות ישראל איחוד/אמנות ישראל מאוחד, 2002) ותמר גטר (עריה של סוזנה 2 - עיר גנים נורדאו, 2002), בשני פרויקטים חדשים ונפלאים. הפרויקטים שלהם מצליחים להתגבר על הכל-טוב.