הג'סטה היא המסר

זה מעין זיכרון של ילדות חד ערוצית, הישיבה מול מבט, ואז חיים יבין או יעקב אחימאיר מרצינים מבט ומכריזים: "ועכשיו, כתבה של 60 דקות..."; הכרזה שתמיד טמנה בחובה הבטחה כלשהי, אפופה בהילה של איזו פרסטיז'ה עיתונאית מהוללת. כאילו רצו לומר, עכשיו נשדר לכם משהו שתו התקן שלו עולה על תוכנו. ולא משנה במה התוכנית תעסוק, עליכם להבין שהיא ממש-ממש איכותית.

ואכן, "60 דקות" היא עיתונות אמריקאית במיטבה: שטוחה, מגויסת, ועמוסת פאתוס מקצועני, אותו מעבירים מראיינים מלאי חשיבות עצמית עם שלייקסים אדומים. תמיד הם יושבים על הכיסאות שלהם כשמאחוריהם רקע חשוך שאמור לשוות לנוכחותם נופך דרמטי. ותמיד הם עוטים על פניהם את אותה זחיחות אמריקאית, שמשדרת לצופים כאילו המראיין הוא יודע-כל.

מאחורי כל ההצגה הזו לא מסתתר בדרך כלל כלום. גם אם התחקירים העיתונאיים מקיפים, הרי השאלות תמיד בנאליות, והתובנות המוצעות גם כן. זוהי בעצם העיתונות האמריקאית כפי שהיא משתקפת אלינו מסי.אן.אן ופוקס ניוז וסי.בי.אס, שהיא הרשת שמפיקה את "60 דקות". אין פה עניין לגרום לצופה לבחון ולעבד את המידע שמועבר לו. דבר כזה עלול לגרום לו לחתיכת כאב ראש מזורגג. המטרה היא להעביר את האופן בו הצופה אמור להגיב. מתי להיות רציני, מתי לצחוק, מתי לכעוס. זוהי ההצגה שעליה מתבססת התרבות האמריקאית בכלל, הצגה של חיוכים מאולצים ודימויים ריקים מתוכן. הג'סטות המוגזמות של מנחה התוכנית מנחות את האופן שבו עלינו להגיב. הג'סטה היא המסר.

לישראל חדרה דוקטרינה עיתונאית זו בעיקר עם השקת חדשות ערוץ 2 לפני כעשור, יחד עם מקדונלדס ושאר ירקות. אחת המייצגות המובהקות שלה היא מיקי-שמונה-מאות-חמישים-אלף-דולר-חיימוביץ', שכשרונה לתמצת לצופים את מה שהם אמורים להרגיש הפך אותה לפועלת חדשות מבוקשת, שאפילו תלוש המשכורת שלה עומד בסטנדרטים אמריקאיים. גם דן שילון הוא דוגמה מובהקת לעיתונאי שטון הדיבור שלו מכתיב את האג'נדה העיתונאית. לשילון חיבה מיוחדת להשחיז את עצמו על חשבון מרואיינים, לרוב בלי פרופורציות לתוכן הדברים, ולמרות שבכך הוא מערב גם "חוצפה ישראלית", האוריינטציה שלו אמריקאית מאוד. מה עוד שלא נתפלא לגלות שגם בארונו קולקציית שלייקסים מכובדת.

אבל בזמן שהחיבור בין נציגי הטלוויזיה המסחרית בישראל למה ש"60 דקות" מייצגת הוא טבעי לגמרי ומעוגן טוב-טוב בהיפר-קפיטליזם הקיצוני שעבר על ישראל בשנות התשעים, לגמרי לא ברור מה דוחף את רשות השידור הישראלית לתת במה לאותה תוכנית תחקירים מפלצתנית. הרי אחד ההישגים הגדולים של רוממה לאורך השנים היה ביסוסה של חטיבת חדשות איכותית, שקבעה סטנדרטים עיתונאיים מגרים הרבה יותר מאלו האמריקאיים (דן שילון, יאמר לזכותו, היה שותף להישג הזה). ואם אני רפיק חלבי, בהחלט הייתי מרשה לעצמי להתנשא מעל עמיתי האמריקאים, במקום להקצות להם זמן מסך יקר (אולי אפילו הייתי ניגש לאחד מהם, מושך לו בשלייקס ואז משחרר. אלוהים, כמה שזה עשוי להיות מבדח).

כי אחרי שערפל היוקרתיות של "60 דקות" מתפוגג, פתאום כל כך נעים לחשוב על בני ליס אי שם בהרי השומרון, עם מיקרופון בידו, נותן למכנסיו לרפות בנינוחות, בלי שום שלייקס אדומים שיחזיקו לו אותם.


* "60 שניות" משודרת בערוץ 33 בימי ראשון ב-19:00