תארוז לי שני גרוסמן. את קציר אני אוכל פה

יש בעיני בעייתיות רבה עם מוצרי תרבות המשויכים לשדה הסמנטי הרחב הקרוי "אוסף". בדרך כלל הם מדיפים ריח עז של ערוץ הקניות, המקדם קונים עם אצבע קלה על רוכסן הארנק אל עבר החנויות המובחרות. הכוונה היא לאסופה, ילקוט, לקט, מבחר, מקבץ, סדרה, קובץ, קולקציה וכל שאר המילים הנפלאות אותן ממלמלים בשנתם מו"לים ובעלי חברות תקליטים, ומהן הם מפיקים חיים נפלאים עוד יותר. חיים שדורשים כתיבת אנתולוגיה. או לפחות כתבת סופשבוע.

לבד מן ההיבט המרקסיסטי, המוצר עצמו - שלרוב נוטה להיעדר קונספציה, להיות שלול רצף ונטול כל לוגיקה מלבד זו המסחרית – מציג את היצירות באופן סטרילי, מנותק מכל הקשר של זמן ומקום, בדיוק כפי שחשבו באסכולות הישנות שצריך להתייחס ליצירות אמנות.

שני הכרכים של "האנתולוגיה החדשה" כוללים 27 סיפורים, נובלות ומחזה אחד - מחולקים פחות או יותר שווה בין ספרות מקור וספרות מתורגמת, מאת הכותבים הנקראים ביותר בישראל, אלה שעברו רף כניסה של 15 אלף עותקים (פרמטר מאגד שלא מאפשר התייחסות עניינית לבחירות של העורך, מנחם פרי). זהו בהחלט מוצר מושקע של הוצאת הספרים הדומיננטית ביותר בארץ, שמחזיקה ברשותה את מירב הכותבים הפופולריים בישראל, אך הקמפיין שליווה את יציאתה, כמעט חסר תקדים בהיקפו במושגים מקומיים, ושבישר על חגיגות יום הולדת עשר לספריה החדשה, ראוי היה לדעתי לבשר גם על יום חג לספרות העברית, וחבל שאינו.

תמונת המצב שעולה אחרי בחינה של הרכב הכותבים הכלולים באנתולוגיה, מציגה נוף ספרותי מדהים ביופיו אך מטריד מאוד בסטיגנציה שלו. יוסל בירשטיין, חנוך לוין, יעקב שבתאי, עמליה כהנא- כרמון, יצחק לאור, יהודית הנדל, יהודית קציר, א.ב יהושע, אמנון דנקנר, עדנה מזי"א, דויד גרוסמן - רובם אכן נמנים על השמנא והסלתא של הכותבים הישראליים, אך רובם ככולם גם יכלו להיכלל באותה אנתולוגיה אילו יצאה בדיוק לפני עשר שנים. יוצא הדופן, גדי טאוב, הוא דוגמה רעה בעיני לדור הכותבים החדש, והסיפור פרי עטו שמופיע בכרך א' מציג את כל הבלתי נסבל שבכתיבה "העירונית" החדשה, שאונסת את עצמה לתבניות קארבריות. ואילו סיפורו הטוב של בני ברבש, יוצא דופן מכיוון אחר, מעלה את השאלה מדוע מכלה ברבש את זמנו בעיסוק המשמים הקרוי "טירונות".

בשורה התחתונה, האנתולוגיה, שהיא חתך מצוין לבדיקת הז'אנר מתוך הז'אנר, מביאה למסקנה עצובה שהטעם הספרותי של קהל המיינסטרים הישראלי, כמו התודעה הפוליטית שלו, קפוא על שמריו, לא הוסט מילימטר בשנות התשעים, מסרב להכניס לתוכו קולות חדשים, והוא קרתני בעליל. זוהי מועקה שגם פרוסט, נאבוקוב, אוסטר ופוקנר לא יכולים להעלים באבחת עטם.