פדופיליה 2002

בהזיותיו הופך חברי ק' את לואיסיאנה לופילטו – מיה הנפלאה מ"המורדים" - למצב כריעה על ארבע, עופריה הצחורים והדשנים מיטלטלים כשתי משקולות אורלוגין בקצב התייצבה האיטי והחושני על מזרן מיטת המים בחדר השינה שלו. ישבן השזיף המעוגל שלה נפער כפרח בראשית חודש מארס, מגרש בעדינות הראויה של התלחלחותו את תלתליו הרכים של שיער ערוותה הערמוני. מקלות העד של שיערה המשיי והרך סותרים את עיניה כשהוא מנקב את הפות הערב והנימוח שלה, אותו ליחך באלגנטיות מהורהרת דקות ארוכות קודם לכן. כשהוא מחיל עליה את תנועת הבוכנה הגברית הנחושה שלו פורצת מגרונה אוושה של תענוג: קול הנערה הפתיה שלה נבלע בשאון השישית של בטהובן ואנקות התענוג של ק', ממושקף ושעיר – יש להודות – אולם יעיל ומיומן, כדרכם של גברים בעשור השישי לחייהם. על הנעשה משקיף בעניין מאצל הקיר וולטר בנג'מין, חנוט בעניבת פרפר, בתמונה בשחור ולבן. כשהוא מתפרק בתוכה בתערובת של זעם ותענוג, היא נסובה אליו במלוא דובשניותה הגסה ומתפנה כדי ללקק את שיירי הזרע החם שהתפרץ מכלי האהבה השבע שלו. רק אז הוא משגיח שלפני שהיא מתחילה במלאכה, היא מחלצת מבין שפתיה מוצץ.

מכיוון שתקתוק שעון הזמן של שנה אזרחית חדשה עומד בפתח, נצרכתי לשתף את קהל הקוראים דווקא בפנטזיה בריאה, שפויה ועסיסית זו על מנת להתריע על מצוקה שלאחרונה הפכה לקשה מנשוא עבור ציבור נכבד של גברים שגורשו זה מכבר משנות העשרה והעשרים שלהם. מדובר בתופעת פומביות ובוטות נביטת המיניות של נערות מתבגרות, באמתלה של מוצרי תרבות להמונים. החברה המוסרנית, הצבועה, השקרנית והחרמנית עד לכאב אשכים – בהתאמה, חונטת את תשוקות הגילאים הנחשבים ל"מבוגרים", ומפקיעה אותם לטובת בני הנוער. הנוער נהנה משני העולמות: הוא רשאי לבהות כצרכן תרבות מעוניין ומסוקרן בהבל הטלוויזיוני המגרה עד לכאב הקרוי "המורדים", ורשאי בהמשכה של הסתעפות הצביעות גם לשגול את בנות גילו, בערב פעילות בתנועת נוער או במסיבת כיתה. החברה נוטה להעלים עין מזימה בין קטינים, בבחינת השלמה עם מציאות.

אולם כאשר גבר בגיר, קל וחומר – מבוגר – מהרהר בקול רם על נפלאות התבונה של הבורא שבירך נערה בקימורים להתפקע, דינו אחד: סקילה ציבורית והוקעה חברתית. התפרקות התא המשפחתי ותיוג כ"סוטה" הם כבר בגדר פעולות אוטומטיות במרחב השקר החברתי בו אנו מתנהלים כסומים. ברם, האמת ידועה לכל מורה לביולוגיה ולמדריכת מין בטוח במשרד החינוך: עיקר הפנטזיות המיניות של גברים מבוגרים לטושות לא אל בנות גילם הבלות, המשומשות והכלות, כי אם לאותם פרחי מים בחולצות פופיק שובבות ובגופיות לטקס צבעוניות, המתהלכות בעולם זקורות פטמה מבעד לחזיית נוער רכה, כאילו לא מודעות לבעתה ולגירוי הנורא והאסור שהן מהלכות על אוכלוסיית הגברים בעולם.

מבחינה זו, מוצרים דוגמת "המורדים" הם כסדין אדום בחדר המיטות של אדם מת. האמתלות המשונות והמגוונות להן נזקק בן תרבות המערב כדי להודות בפומבי שהוא צופה במעלליהן של מיה ומריצה, במקום לתחוב את אפו לעוד שעה של אקטואליה בורגנית במחיצת אושרת קוטלר היכנעית והמסורבלת, הן בגדר עינוי. ובאיזו תואנה סבורים אתם רכש ק' את "אופפס, עשיתי זאת בשנית" של בריטני ספירס, האלבום הרשמי למאונן המזדקן? עניין מוזיקלי? נו, באמת. סקרנות אנתרופולוגית? איש לא יאמין לכך. נאלץ הוא אף לכתוב מאמר מלומד שנושאו "ניבים וביטויים בתרבות הפופ האמריקאית", כדי שלא יצטרך להשפיל את מבטו בפעם הבאה שיתייצב אצל הקופאית בדיונון. כן, קוראים יקרים, מקרה/קוריוז זה, הוא ראייה מוחצת לגיהנום הריגושים האסורים בו כלואים חבריי לשכבת הבלות הגילאית והמינית. יום-יום, שעה-שעה, רגע-רגע.

שנת 2002 סימנה עבורי את ההגעה לצומת האל-חזור של התשוקה הנוראה. אם בעבר היה צריך לעסוק באמנות על מנת להתוודות על רגשות אנושיים חיים, תקינים ונורמליים מעין אלה ("לוליטה" לנבוקוב הוא הדוגמה המוחצת ביותר לכך), הרי שבל נופתע אם הצטרפותן של המורדות לסדר היום הטלוויזיוני של מיליוני בתי אב בישראל תפרוץ את כל הסכרים. הפער בין הטאבו החברתי לפורענות הדימויים המיניים שהחילה סדרה זו גדול מדי. סופו של האיסור להיקרע בכוח משיכתם של צופים רבים - קורבנות תרבות המונים איומה המקדשת את הרענן, השופע והטרי – אל מיה, מריצה, בר רפאלי ודומותיהן. לא עוד מכונות מין בתוליות אסורות להזייה ולהגייה בקול רם. לא עוד לילות מזוהמים במחשכי רחובות, עם פרוצות זולות; לא עוד שיטוטים מבועתים בשעות לילה נשכחות, מטפחת ביד אחת - אבר המין ביד השנייה, באתרים פורנוגרפיים המציגים קטינים משתגלים בהנאה מרובה, כדרך הטבע. כדרך הטבע, ריבונו של עולם! לא עוד התנצלויות עילגות ורופסות לנוכח המשטמה האלימה הגואה מתוככם לנוכח המחשבה שעוד דרעק בן שבע-עשרה בועל בשיטתיות של מהנדס גרמני את בת השכנים, שריח סבון הבוקר העולה מגופה כשאתם נדחסים עמה במעלית, משמש לכם תחמושת חרמנות למשך היממה. לא עוד.

שנת 2002 התירה את כל הרסנים, שחררה את כל הקרסים. "המורדים", הקטלוגים של אופנת רנואר, הבימבו-פופ, כולם מהווים אשרת כניסה צרכנית לגן עדן של שוטים מזדקנים, אשר גם אם אינם שותפים לאורגיית הבשרים הרכים והמתוחים המתחוללת מתחת לאפם, רשאים לפחות לאונן בשקט. הרשו לק' לחזור למיה ולתורת ההגה, במצפון ובאבר זקוף.