אושר הוא סוג של כושר לחיות בלי עושר

רגע לפני שהוא מתפרק ומתיישב בצרפת עם אשה פלוס ילד, נשלחות הזרועות של חברת איילנד לחליבה אחרנה של הפרה פאלפ, הידועה בכינויה ג'ארוויס קוקר. התרגיל מסתבר כלא כל כך משתלם ומכירות אוסף הלהיטים של פאלפ לא בדיוק מרקיעות שחקים. למרות ההצלחה של ההרכב בשנים האחרונות, הנתונים האלה לא מפתיעים במיוחד. יש משהו מעייף ומייבש באוסף של להיטי פופ כמעט עכשוויים, שחלקם עוד מהדהד ממסיבות כיתה וקבלות פנים של חתונות. כך קורה גם עם שירים כמו "Trees" או “Common people" ו"Disco 2000" הטחונים. נראה שהקונספט, הטרחני גם ככה, של אוסף להיטים, איננו מיטיב עם פאלפ, אולי מפני שהמהות הפופית של הלהקה אינה מעמידה את הבחירות של מצעדי הפזמונים במקום מובחן באמת משאר השירים שלהם.

החלק המעניין ביותר באוסף הזה הם דווקא ארבעת השירים הראשונים, הלקוחים מהאלבום His n Hers; אלבום אחד לפני שג'ארוויס קוקר החייזרי הופקע לחלוטין מן השוליים לטובת הקומון פיפל. זה לא מפני שפאלפ היא מהלהקות שפרסום עושה להן רע, נראה שאחרי יותר מעשור שבו היו אנונימיים הם זכרו להמשיך לעשות פופ משובח בלי להתבלבל עם לחצי רייטינג. אבל העובדה שמסוף שנות השבעים עד לתחילת שנות התשעים התקיימו ג'ארוויס וחבריו בשפילד בלי שמישהו כמעט הקשיב להם, היא הפרט הכי מפורסם והכי מעניין בביוגרפיה שלהם (טוב, אולי מלבד הפעם ההיא שבה קוקר הראה למייקל ג'קסון את התחת).

His n Hers, שכאמור ממוקם על קו התפר שבין שתי התקופות (הם כבר היו מוכרים, אבל עדיין לא כל תינוק ידע לזמזם אותם), מכונן סוג של נוסטלגיה רומנטית לתקופה קדומה. נוסטלגיה לאלבומים הישנים, הלא מפורסמים אך הלא פחות מוצלחים של פאלפ, כמו It ו-Freaks, נוסטלגיה לסוג של פשטות, טינאייג'ריות, אנונימיות ופריקיות - תכנים שהטקסטים של פאלפ מעולם לא חדלו לעסוק בהם.

באופן אישי הנוסטלגיה הזו מעוררת בי געגועים לפעם של תיכון עם ברזלים בשיניים, חולצת פסים, ווקמן ענק והרגע שבו הגיעו הכבלים לארץ. הרגע שבו יכולתי לראות בפעם הראשונה את ג'ארוויס קוקר בטלוויזיה, לראות עד כמה הוא טיפוס משונה ולנסות לחקות את שפת הגוף המוזרה שלו.

אז חוץ משיר אחד חדש ולא רע וארבעה להיטים מאלבום יחסית ישן, נראה הגרייטסט היטס הזה כמחווה מיותרת למדי. כשזה מגיע לפאלפ, עדיף כבר לקנות כל אלבום אחר שלהם ולהאזין לו כיצירה שלמה ומוגמרת. האוסף הזה, בצירוף ההתפרקות של פאלפ, נותר כלא יותר מאשר הזדמנות נהדרת להיזכר ולהמליץ בנוסטלגיה על פאלפ של פעם.