מגזר-טיים

הנושא המזרחי נדחף השנה למרכז הדיון התרבותי בישראל (אם יש דבר כזה), עבור רבים בהפתעה. אלי מנשה של עירית לינור החזיר את המזרחי למשבצת נלעגת בטלוויזיה, ערוץ בריזה חידד את האג'נדה המגזרית שלו, ובחודשים האחרונים ראו אור "המרוקאים – הנגטיב של האשכנזים" מאת איתן כהן, ו"אמיליה ומלח הארץ" מאת יוסי סוכרי. אבל מעל כולם בלטה סדרת הטלוויזיה התיעודית "רוח קדים – כרוניקה מרוקאית", של הבמאי דוד בן שטרית. ארבעת הפרקים של הסדרה שודרו בספטמבר האחרון בערוץ 2, וכללו ארבע וחצי שעות שניסו לספר את ההיסטוריה המרוקאית בישראל. היסטוריה של דיכוי והשפלה.

"רגע רגע רגע", קולו השפוי של מצביע שינוי פוטנציאלי נשמע ממרחקים, "קיפוח עדתי? גזענות? ממסד אשכנזי? מה זה השטות הזו, על מה הם מקשקשים? ממש נמאס כבר מההתבכיינות הזאת, אולי היה משהו פעם, אבל זה נגמר. עכשיו הכל בסדר. שילכו לעבוד ויפסיקו לבכות".

אז בואו נראה.

"מה שמחזיק אותנו על פני המים הוא השוני התרבותי שלנו. העובדה שאנחנו מוצב קדמי של הציוויליזציה המערבית. אך אם המערביות שלנו תישחק לא יהיה לנו סיכוי. אם נניח לגטו המזרח אירופי ולגטו הצפון אפריקאי להשתלט על חיינו לא יהיה לנו על מה לצוף. אנחנו נשתלב במרחב השמי ונאבד בתוך מדמנה לוונטינית נוראה" (טומי לפיד, שבוע שעבר, "הארץ").

כשקוראים את הציטוט של האיש הזה, שעשוי להפוך בקרוב לאחד האנשים החזקים בפרלמנט הישראלי, מבינים שהעניין העדתי בישראל ממש לא נעלם. התנהלותו הקריקטוריסטית של טומי לפיד עשויה לגרום לסלחנות מסוימת כלפיו, אבל לא משנה את העובדה שהוא גזען אשכנזי די קיצוני. כביכול, רוב קצפו של לפיד יוצא על החרדים, אבל בפועל, לולא קיומה של ש"ס גדולה הוא לא היה מוצא כל כך הרבה תומכים לתנועה המזעזעת שלו. וש"ס, כידוע, מורכבת ממיעוט של חרדים, כוחה מושתת על תחושת זרות של מאות אלפי אנשים למה שהמדינה הזאת מייצגת. האנשים האלה הם קודם כל מזרחים.

"מפא"י זה החטא, ש"ס זה העונש", אמר שלמה בן עמי באחד הרגעים הזכורים של "רוח קדים". לפי משוואה זו, טומי לפיד הוא לא חטא חדש של החברה הישראלית כלפי עצמה, הוא מייצג חטא קדמון. חטא שמתחיל בבן גוריון, וממשיך בתלמידו השקדן שמעון פרס. והנה עוד רגע בלתי נשכח מ"רוח קדים": פרס מגיע לבית שמש במהלך מסע הבחירות הלוהט של 81'. הקהל מקבל אותו בבוז ובקריאות "בגין, בגין". פרס מאבד עשתונות, והמצלמה חושפת מופע מדהים של פטרונות וגזענות. "תפסיקו עם התנועות המזרחיות האלו", הוא גוער בקהל במבטא פולני כבד, וכמו טומי לפיד עשרים שנה מאוחר יותר, שואל אותם: "מה אתם רוצים פה, מדינה ערבית?".

"המסקנה היא שאין היסטוריה אחת. יש לנו היסטוריה של שקרים: של כור ההיתוך, של הציונות, של עם אחד, של האינטגרציה, של מיזוג גלויות. למזרחים ולאשכנזים אין היסטוריה משותפת. ועד שלא יסופרו כל ההיסטוריות בנפרד, ויבוא תיקון עוול רגשי-תרבותי לכולם, לא יהיה עתיד משותף. ואני אומר לאחי האשכנזים: אני אוהב אתכם, אין לי כוונה לפגוע בכם. אבל שחררו את פקק השליטה הטוטאלית מהתחת. תתחילו תהליך של שוויון הזדמנויות וצדק. אין בי שנאה. יש בי זעם, שהוא הכוח של החלש. ואני מעביר את לפיד הזעם לדור הבא"
(דוד בן שטרית, Ynet).

אחד הדברים שהופכים את "רוח קדים" לכל כך מרגשת הוא עצם זה שהיא שודרה בטלוויזיה. השידור שלה, קרוב יחסית לפריים-טיים, הוא תעודת כבוד נדירה לערוץ 2 (קשת) ולטלוויזיה הישראלית. זו היתה דוגמה לאיך טלוויזיה יכולה להיות מדיום מדהים, לא פחות מספרות או קולנוע, אם עושים בה שימוש נכון. ספק אם הסדרה היתה זוכה למטח תגובות שכזה אם לא היתה משודרת בערוץ 2, או אם היתה יוצאת בפורמט של ספר וזוכה לחשיפה של אלפים בודדים. התגובות ש"רוח קדים" קיבלה היו מדהימות, ובדרך כלל ביססו את הטענה של הסדרה בדבר קיפוח והשתקה.

הטענה המרכזית נגד "רוח קדים" היתה שהיא חד צדדית, ומתעלמת מהעובדה ש"לכולם היה קשה". אבל "רוח קדים" עשתה בדיוק את ההפך. הניסיון למחוק את ההיסטוריה המרוקאית, הוא גם הניסיון למחוק את ההיסטוריה הערבית או היידישאית. הוא הניסיון למחוק כל דבר שעמד בפני האבות המייסדים. בדרכו לבנות ולבסס את המדינה הצעירה, הממסד הציוני רמס כל מאפיין תרבותי שלא התאים למיתוס הישראלי ההולך ונבנה. מהבחינה הזו הזעקה של "רוח קדים" היא זעקה של מיעוט, לא משנה מאיזו עדה. ואם בראייה היסטורית אפשר לחלק הנחות לממסד של שנותיה הראשונות של המדינה, שהיה טרוד באינספור בעיות קיומיות, אז היום התירוצים האלה בטלים, וצריך לעמוד מול האמיתות השונות.

האינתיפאדה הפלסטינית היא התפרצות פסיכוטית של הדחקה ישראלית רבת שנים, לפיה "אין כזה דבר פלסטינים". על ההדחקה הזו אנחנו משלמים היום בדם. "רוח קדים" היא גם סוג של אינתיפאדה טלוויזיונית, שמבקשת שנקשיב לה לפני שהיא עוברת לרחוב. ובהקשר הזה, אחד הדברים שהשמאל הישראלי לא מצליח לתפוס, ולעיתים קרובות בצדק, הוא חוסר הסולידריות שבין יהודי ערב לבין ערביי ישראל ופלסטין. אבל הכישלון הוא גם של אותו שמאל אשכנזי, שלצד גילויי מוסר אינסופי כלפי הפלסטינים מסרב להכיר בעוול שנעשה למזרחיים. שלא לדבר שהם הנושאים העיקריים באחריות לשתי העוולות.

אולי יותר מכל דבר אחר שנעשה השנה בישראל, "רוח קדים" גרמה לי לחשוב על המקום בו אני חי. היא גרמה לי לחשוב על המקום השליו והשופע שבו גדלתי, ועל הגזענות המובנית שהיתה שם, בבית, בבית הספר, בטלוויזיה, בעיתון. קלטתי כמה שהדברים האלה נטועים בי עמוק, והתחלתי לנסות ולהבין מה זה להיות בצד השני. איך זה כשספרי הלימוד מתעלמים ממך, וכשהתקשורת לועגת לך, והמשטרה רודפת אחריך ומכריחה אותך להיות עבריין. איך זה שהנרטיב רוצה להקיא אותך מתוכו, במידה שלא תתעצב לפיו. יצירה שמעבירה תחושות כאלו לא צריכה להיות מאוזנת עדתית ולא מעודנת פוליטית. ואם יש מישהו שרוצה לקחת עוזי ולרסס כמה אשכנזים (למרות שבהקשר של הסדרה כולה ההתבטאות המדוברת היתה זניחה יחסית), אז דווקא בתור אשכנז