כל ישראל חברים

כשזה מגיע למוזיקת מסיבות, במיוחד במצבי תודעה מטוגנים, בני ישראל העדיפו תמיד את הנצחוני ומלא הפאתוס. למי יש זמן לגרובים רפטטיביים שמחלחלים לאיטם, כשכל רגע המשטרה עלולה להגיע ולסגור את המסיבה? אחרי הכל, הזמן קצר והספידים רבים. אבל גם במועדונים, שבהם אין איום של המשטרה (אבל יש בהחלט איום שתכף הרזידנט עולה לתקלט) הטעם הנצחומלודי שלט במיוחד.

אלא שבשנה האחרונה, במקביל, במסיבות טראנס כמו במסיבות במועדונים, מגמה פחות מתלהמת התחילה לקבל את הבמה בארץ. מצד אחד, במועדונים, הדיפ טראנס (או דארק טראנס, פרוגרסיב טראנס וכו'), בהנהגתם של אנשי גלובל אנדרגראונד, ומצד שני, בטראנס, הטראנס השוודי המינימליסטי בהנהגת די.ג'יי אנטי ומאתיים הלייבלים שהוא מנהל.

לשני הזרמים הרבה מהמשותף: כל זרם קיבל בקהילה שלו תווית של איכותיות ואנינות טעם (מה שכמובן צריך להדליק מיד נורה אדומה, הרי גם לניאו-ג'אז יש תדמית דומה), שניהם הגיעו אלינו אחרי תקופות של אלמנטים היסטריים במוזיקה, שלא לומר עומס יתר. בשניהם קיים הסיכון שהמוזיקה תאבד את המוזיקליות לטובת מכונות תפירה רפטטיביות, או לטובת הביטוי האהוב כל כך על הדי.ג'ייז, "סיפור" (שלא נגמר, ושעדיף גם שלא היה מתחיל), אבל זה כבר תלוי בדי.ג'יי.

בדיסק "דה אביס - ג'ורני אינטו דיפ טראנס" מחברים די.ג'יי דדה ומיכה מאם.די.אם.איי את שתי המגמות לחבילה ממוקססת כפולה (דיסק אחד לכל סגנון), שמדגימה יפה איך צריך לעשות את זה, ועם טרקים של קאס וסלייד, מרקוס שולץ, ברידר, נומה ואטמוס היה באמת קשה לפספס. זאת גם אחת החבילות המקומיות הראשונות שפונות לקהל המועדונים והטראנס ביחד (לא כולל "מיסטר קלאב טראנס", מאת אייל ברקן), מה שמשקף את מגמת השנתיים האחרונות של "עם אחד, מסיבה אחת".

מי ייתן והשלב הבא יהיה מיכל נדל בלונגי עם פרקטלים ואסטרל בקטע דראג של מל וקים, או לפחות עם כובעי בוקרים. כמו מדונה.