מה עושים העצים? צומחים. ומה הפרחים? פורחים. ומה עושה שרה'לה שרון? שרה. ומה עוד? מנחה תוכנית טלוויזיה, ומעתה אמרו גם: עורכת ספרים. הוצאת מודן הוציאה לאור עשרה ספרוני שירה בתוך מה שפעם קראו "מארז מהודר". 415 שירים, מחולקים לעשרה שירונים נושאיים, תחת הכותרת "שרים עם שרה'לה שרון". תפקידה של שרון אינו ברור. כיצד "שרים עם" כשהיא איננה שם? הרי השירה בציבור של שרה'לה התבססה תמיד על דמותה השואגת לצד הפסנתר ולמול הקהל. ייתכן ואפשר לייחס לה את החלוקה הנושאית לשירונים ואת הבחירה (למרות שבשום מקום היא אינה מצוינת כעורכת): "שירי להקות צבאיות", "שירים ישראלים מאוד", "שירים שהצעירים שרים" וכן הלאה. נדמה שתפקידה העיקרי הוא בפנייה אל הקהל. כל שירון נפתח בפנייה לבבית ("שלום ושירון לכולנו"), עליה חתומה "בידידות וברון, שרה'לה שרון". וכך שרה'לה מסבירה למי נועד השירון: לכל מי שעבר את הבקו"ם, לכל מי שטייל במרחבי ישראל (כשהסלע האדום נכלל בקטגוריה) ולכל מי שישב מסביב למדורה בתנועת הנוער.
לשרה'לה שרון קרה דבר מופלא: האשה שתמיד האמינה שהיא בעצמה העם, פתאום קמה בבוקר והרגישה שהעם איתה. קל להבין את שמחתה של מי שהקדישה עצמה לזמר העברי ולערבי שירה בציבור, ולפתע חזונה מתממש בחייה. סוף-סוף היא זכתה בעם הראוי לה. אל תגידו עם הספר, אמרו: עם השירון. כנציגת העם, גם השירים שהיא בוחרת הם שירים של כולם, על כולם. שירת הקונצנזוס.
מפתה ליצור פרופיל של הישראלי ששר עם שרה'לה לפי השירים הנבחרים. כפי ששרה'לה כותבת בפתיחה לספר 4, "שירים שהצעירים שרים": זהו גם הדור הצעיר בו "הבנות תוססות , הבנים חולמים". שרים בין חזרה מהודו ליציאה למילואים. ואכן קשה להחמיץ את ריבוי שירי הצבא והפטריוטיות, תוך ייצוג הולם ליחידות צה"ל השונות, כמו גם את תפקיד הנערה, עליה להתאהב בחייל - כי הוא המלח שלי, המלאך שלי, כי הוא שריונר לא פחות ולא יותר, כי יש לי אהוב בסיירת חרוב, ולא חלילה, בסיירת סירוב.
נוספת על כך ההתרפקות על העבר, מיתולוגי ותמים כאחד - הרי הכל היה נפלא כשבגרוש היה חור, וסבתא החביאה רימונים בחזייה. אח, איפה הן הבחורות ההן. בדרך כלל הפנייה הנוסטלגית לאתמול מותאמת לזמנו של הכותב. חיים חפר מתגעגע לפלמ"ח, יהונתן גפן אל השירים, ששרנו אז בשמי הפז, ולטיול עם המדריך ההוא שאול, ואילו יהורם טהרלב מתגעגע לכל התקופות.
נדמה ששרה'לה בחרה את אותם שירים ששרה תמיד בנאמנות גדולה. היא לא כותבת השירים, לא המלחינה ובמקרה זה גם אינה המבצעת. אבל היא בחרה באותם שירים ששרה עם הקהל והאמינה בהם עשרות שנים. ולכן השירים הם שלה ולשירונים אכן ניתן לקרוא "שרים עם שרה'לה שרון", היא הרי תמיד היתה שם. כי שרה'לה שרון עצמה היא הערך המוסף של "שרים עם שרה'לה שרון." שרון מפרסמת את הזמר העברי כמו את הסירים שפרסמה לא מזמן במבחר פרסומות. אמנם אין לה חלק בתהליך הייצור, אבל היא הקונה הנאמנה שתשוב ותבשל בסירים ותשיר עוד ועוד.
נדמה גם שהבחירה (או שמא הסלקציה) אינה גדולה, ולו יכלה היתה דוחסת אל השירונים את כל הזמר העברי מאל"ף ועד תו. שכולם יהיו בפנים ויהיה נעים וחם וצפוף. אחרת קשה להסביר את אותו מזנון שירים ישראלי שבו יש הכל מכל (כמעט): "בגללך" של מיכה שטרית וארקדי דוכין לצד "כל הכבוד" מקזבלן, "השריון עשה היסטוריה" (הוא יעשה שלום) לצד "בלילות הקיץ החמים". כי בעצם לא משנה מה שרים, העיקר שנהיה כולם יחד. אמנם ניתן לזהות עדיפות למפלס גואה של פטריוטיות, אבל כששרים בציבור אפשר להרוס ביחד גם שירים יפים. לא שומעים אתכם, פלוגה ג'. וכך, אם נשיר את 415 השירים, נשתכנע שאנחנו חיים בארץ יפה, קטנה, אנחנו עם צודק שמאמין בגלידת אננס, בשניים ביציע, ולא בית לו כי אם משלט. בסופו של דבר חוזרים אל המשלט, כי בארץ כמו שלנו מי זקוק לבית, יא משלטי, ביתי שלי ללא קירות.
"אהבה היא הנושא הגדול ביותר בזמר העברי", כותבת שרון בפתיחה לספרון החמישי "שרים אהבה". אחרי הכל אנחנו האוהבים הנצחיים, שהולכים אחרי אותה צמה בנאמנות, בלי לברר אחרי מה אנחנו בעצם הולכים. העולם יכול להיחרב סביבנו, ואנו נמשיך לשיר לחיי העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה. כי גם אני נולדתי לשלום (עמוד 6, ספר 4 :"שירים שהצעירים שרים").
למען השפיות והביקורתיות רצוי להיזכר שיש גם זמר עברי שונה. "הפה והטלפיים", שאף פעם לא ישירו בציבור, כתבו וביצעו ב-95' את "שיר סיום" (מתוך "הפה והטלפיים בחלל"). ואלה מילות הסיום: "בשבילכם שרנו כמה שירים/ באווירה של ביחד/ בעולם של אלימות ופחדים/ ואונס וגם פחד/ הגיע הזמן שכל ילד קטן ילך לישון".
כי את המנגינה הזו אפשר להפסיק. בואי שרה'לה, הולכים.
אם לא אגמור זה ייגמר ממש בבום
2.1.2003 / 10:05