הנזירות בלוז

אחרי שקראתי רבות בשבחי "האחיות מגדלנה", סרטו של הבמאי/תסריטאי פיטר מאלן, שאנחנו מכירים בעיקר בתור שחקן (הוא גילם את ג'ו האלכוהוליסט ב"קוראים לי ג'ו" של קן לואץ' ושיחק גם ב"ריף ראף", "טריינספוטינג", "חברים לרצח" ועוד), הלכתי סוף-סוף לראות אותו ויצאתי מאוד-מאוד מבולבלת. יש משהו שאני פשוט לא מצליחה להבין בסרט הזה. עם נתונים כל כך מצוינים – סיפור חזק, שחקנים מעולים, עבודת מצלמה משובחת – בשביל מה מאלן זקוק לכל כך הרבה מניפולציות רגשיות זולות?

"האחיות מגדלנה", שמבוסס על עדויות אמיתיות, מתמקד בסיפורן של ארבע נערות באירלנד באמצע שנות השישים, שנשלחו למנזר קתולי לנערות חוטאות - ע"ש מריה מגדלנה כמובן - אליו שולחים נערות בגלל שקיימו יחסי מין לפני החתונה או סתם העזו לפלרטט עם בנים. במנזר, ממנו אסור להן לצאת ללא אישור בן משפחה, מעבידים את הנערות בפרך במכבסה שמכניסה לא מעט כסף לכנסיה. כתוביות הסיום של הסרט חושפות שכ-30 אלף נערות עברו דרך מנזרים מהסוג הזה, והמנזר-מכבסה האחרון באירלנד נסגר רק בשנת 96'.

הנתונים מצמררים, והסיפורים עצמם לא פחות, לכן לא ברור למה היה צריך הסרט ללכת על סחטנות רגשית כל כך זולה ושקופה, כמו קלוז-אפים על ילדים קטנים עצובים ואצבעות זריזות של נזירות תאוות בצע שסופרות שטרות, סדינים מוכתמים שמשמשים כמובן מאוחר יותר לנסיונות התאבדות, מסדרי מקלחות משפילים שמהדהדים סצינות שואה, מבט השוואתי על האוכל המשובח שאוכלות הנזירות לעומת האוכל הדל שמקבלות הנערות וכל היתר.

עוד דבר מוזר בסרט הוא ההבדל התהומי בין הצורה בה מעוצבות הדמויות של הבנות הכלואות במנזר לבין הצורה בה בנויות דמויות האוטוריטה השונות, יהיו אלה הנזירות, הכומר או ההורים. בעוד הבנות הן דמויות עגולות ומעניינות שמתפתחות ומשתנות במהלך הסרט (אם כי רובן הגדול נוטות לטוב-לב מלאכי מעט מוגזם. קשה לי להאמין שסיטואציה כזאת לא תוציא גם את הרע שבאנשים), המבוגרים האחראים על הנערות הם כולם סדיסטים, פסיכופטים, רעי לב וחסרי טיפה אחת של חמלה אנושית, בצורה כל כך חד מימדית שגובלת בגיחוך.

מובן מאליו שאף הורה ששולח את בתו למנזר מהסוג הזה לא זכאי לפרס הורה השנה, אבל בין האמא (של מרגרט) המביטה דרך החלון בזמן שהאבא מכניס את בתה למכונית ושולח אותה למנזר, האמא (של רוז) שמסרבת להביט בנכד שזה עתה נולד לה, האבא (של רוז) שחוסם את בתו בגופה כשהיא משתוללת ומתחננת שלא יקחו לה את התינוק שלה, האבא (של אונה) המכה את בתו באכזריות, ושלל הנזירות המתעללות בבנות התעללויות פיזיות ונפשיות אכזריות ולעתים סוטות לחלוטין, לא מסתתרת אפילו טיפה של אנושיות או חמלה? כולם מפלצות?

יש בסרט הזה הרבה דברים שראויים לשבח (בנוסף למשחק המעולה של נורה ג'יין-נון, שזהו אגב סרטה הראשון, המגלמת את ברנדט המרדנית והיפה שנשלחה למנזר פשוט כי כל הבנים חמים עליה), והדברים האלה מצויים בדקויות. קחו למשל את האופן שבו מצלומים חלקי הגוף של הבנות. כשברנדט מרימה את השמלה בפני בחור שהיא מקווה שיעזור לה להימלט מן המנזר וחושפת ירכיים שרוטות מההצלפות של הנזירות, אך בשרניות, לבנות ורוטטות, זהו רגע עילאי בסרט, שמגלם בתוכו את כל החרדה של הכנסיה הקתולית מהנערות האלה. הירכיים של ברנדט הן שיא הארציות והגשמיות – אין בהן שום דבר מהסקס-אפיל המזויף והמיופיף שיש בצילומי עירום של כוכבות הוליוודיות נוצצות, ובכך טמון בעצם שיא הפיתוי. קשה לי להבין איך במאי מצליח לייצר רגעים כאלה ואחר כך ליפול שוב ושוב למניפולטיביות זולה. "האחיות מגדלנה" היה יכול להיות הרבה יותר אמין ואפקטיבי בלי סצינות בהן נזירות נכנסות לג'ננה כי הן איבדו את המפתח לכספת ומסננות בכעס שהעדיפו את הימים בהם החביאו את הג'ובות בתוך קופסאות פח.