ישתבח שמו

רכשתי מהדורה צבעונית חדשה של כתבי הקודש. כנהוג אצל מהדורות מעודכנות של יצירות דתיות, גם כאן ההתחלה והסוף ידועים, הדמויות מוכרות ואהובות, והטיול ברחובות הטקסט המוכר דומה לצעדה רגלית נעימה, ביום אביב, בשכונת ילדות. חידה אחת נותרה בלתי מפוענחת עד היום – מי באמת כתב את התנ"ך? ובאותה נשימה, מי הם כותביה האמיתיים של המוזיקה של החיפושיות? האם מדובר בבני אנוש – נתן החכם, שמואל, דויד המלך, ג'ון לנון, פול מקרטני? קשה להאמין. יצורים אנושיים נוטים להימנע משלמות. הם נוהים אחר זוטות, נקשרים בעבותות רגשיים למעגלים מחזוריים לעוסים ופוגמים בכל יצירה במגעם האנושי. כמו בתנ"ך, כך גם במוזיקה של החיפושיות, אין אלא להכיר באפשרות שיד אלוהים עסקה בדבר. ידו של האחד.

"1" הוא גם שמה של האנתולוגיה החדשה מבית מדרשם של הנביאים מליברפול. האוסף מציע 27 מרגעי ההתעלות המיסטיים הגדולים שהכוהנים הורישו לעדתם, במסגרת קשריהם הענפים עם האל. על פניו, נדמה כי "1" אינו מציע כל חידוש. הוא מהודק פחות מ"הכחול" ו"האדום", ועיתוי הופעתו מרמז על הקורלציה הברורה שעושה הבריאה עם מרקטינג טוב. אין בכך כל פסול. התנ"ך הוא יצירת הספרות הנמכרת ביותר בכל הזמנים. אלפיים שנה ברשימת הבסט סלרס הם לא דבר של מה בכך, בעיקר כשהסופר מייחצן ומשווק את עצמו, ללא עזרה מ"גיתם" או ממערך ההפצה של סטימצקי. כשג'ון לנון אמר שהביטלס פופולריים יותר מישו, הוא התכוון שברמת ההגעה לכל לקוח, ישו היה פראייר לידם. כל ילד מכיר את ישו הפרפורמר, אבל כמה מהם יודעים לצטט פסוקים שלו בעל פה? אין אדם בעולם שלא יודע לפזם לפחות שיר אחד של הביטלס.

לכן תרומתו של "1" להעצמת עבודת הקודש הכרוכה בשימור הביטלס כטקסט מכונן בתרבות המערבית, קריטית. זהו אלבום שצריך לנשק כשהוא נשמט מן הידיים, באותה דרך בה נוהגים בכיפה. הוא אינו מציע פרשנות חדשה, פרקים גנוזים או קטעי פסוקים שנשמטו. זמנו של הבוטלג עבר מן העולם כשהתחוור לנו שפול מקרטני עומד יום אחד להיות אשכרה בן 64. הביטלס, כמו התנ"ך, חרוטים עמוק בד.נ.א הקולקטיבי שלנו כבני אנוש. איננו יכולים להימנע מהם או מנגזרותיהם גם אם נחייה בדד. על כן, "1" מציע לבן התרבות שיבה אל המקורות, בנוסח דומה לקודמיו, אבל מרומם בהכרה שהוא גורר עמו: הכל סופי, למעט היצירות השמימיות אשר יכלו למוות. כולנו גלגולים של הביטלס.