פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המירוץ למיליון: מתי תתחשבו בצופים האומללים שבוכים מרוב ייאוש?

      היינו מצפים שבתוכנית שבה כמעט אין דינמיקה בין המתחרים, היה מושקע טיפה יותר מאמץ יצירתי כדי לייצר משימות מעניינות - גם בשבילם וגם בשביל הצופים המיואשים. וגם: הרגע הכי מותח בפרק היה המאבק בין סיד ואיל לבין עומר ומיכל. בסוף הודחו מי שהודחו ואנחנו לא הופתענו

      המירוץ למיליון המרוץ (צילום מסך)
      מה עם משמעות? משימה במירוץ למיליון (צילום מסך)

      אני שונאת את המשימות המטופשות של המירוץ למיליון. הנסיון הפתטי לקשר את המשימות ללוקיישנים שבהם הם נמצאים, מאולץ במקרה הטוב. חוץ מזה הן גם טיפשיות, וכמה שהן טיפשיות, ככה הן סדיסטיות, והכי גרוע - נטולות משמעות. זה מה שמייאש בהן, לדעתי. כשאתה עושה משהו, אתה רוצה שתהיה לו איזושהי משמעות, משהו שקשור למירוץ, או לפחות לפולקלור (רצוי קצת יותר מקשר מתאמץ וקלוש) ועם מקדם עלילה.

      המירוץ למיליון המרוץ (צילום מסך)
      איפה המאמץ היצירתי? המירוץ למיליון (צילום מסך)

      איך בדיוק קשורה למאוריציוס המשימה שבה היו צריכים לשים על הראש 180 עגבניות? למה, כי יש שם שוק? אז מה? גם ליד הבית שלי בפלורנטין יש שוק, זה לא בדיוק מיוחד למאוריציוס. ורק לפני יומיים הייתי בסניף דואר באבן גבירול שבו חוויתי בדיוק את אותה אווירה - הייתי שם שעות, גם שם היו פקידים חלולי עיניים שלא עבדו וגרמו לי להרגיש חוסר אונים ותסכול. והסניף גם נראה אותו דבר, רק שבמקרה שלי גם היו שני תינוקות צורחים, ואחד מהם גם בדיוק חרבן בחיתול והריח לא היה משהו. אז איזו מין משימה "מקומית" זאת הייתה? ומה זו האובססיה הזאת עם משימות 'מיון העדשים' שבהן המתחרים מקבלים ערימה של משהו - זבל, צדפות, מעטפות, שהם צריכים לנבור בהן במשך שעות? מעבר לזה שהמשימות לא מי יודע מה מצחיקות, או מייצרות אינטראקציות מאירות עיניים, הן גם לא מעניינות מבחינה ויזואלית.

      הייתי מצפה שבתוכנית שבה כמעט אין דינמיקה בין המתחרים, היה מושקע טיפה יותר מאמץ יצירתי כדי לייצר משימות מעניינות - גם בשבילם, ובמיוחד לצופים האומללים שיושבים בבית ורוצים להפיל לעצמם מקרר על הראש מרוב ייאוש. ואם כבר מדברים - למה בכל תוכנית ריאליטי אני צריכה לסבול משימת אוכל שבה בסוף מישהו מקיא בדלי? תקנו אותי אם אני טועה, אבל רוב האנשים אוכלים בזמן שהם צופים בטלויזיה. מנשנשים משהו לפחות - למה אנחנו צריכים לראות את אביעד דוחף לעצמו יוגורטים ואוכל שעועית עם הידיים ואז מקיא בקול שאגה רמה? למה? מצד שני, דווקא במשימה הזאת יצא לי לראות בפעם הראשונה בתוכנית, את עדן מעודדת את אביעד ונותנת לו יחס נטול בוז. זה לא גרם לי לחזור לתפוצ'יפס שלי, הו לא, אבל זה גם משהו.

      ואחרי שסיימתי להתלונן, גם הפרק הזה, כמו תמיד במירוץ, היה מלא תהפוכות. טיה ופיי, שניצלו מההדחה האחרונה רק בזכות קלף ההצלה ששלף רון שחר ברגע האחרון, התנערו וחזרו בכוחות מחודשים, היו מפוקסות, לא התעסקו בעניינים שוליים, והגיעו לקו הסיום במקום הראשון. שמחתי בשבילן, במיוחד אחרי ההתמוטטות שהייתה להן לפני שני פרקים.

      לאחים ממן, מצד שני, קרה ההיפך. הם רגילים שהולך להם הרבה יותר בקלות, ואנחנו רגילים לראות אותם ואת 500 השיניים שלהם פעורים ובקלוזאפ כל הזמן. היום בקושי ראיתי אותם מחייכים. הם היו מרוטי עצבים, מתוסכלים, ועל סף ייאוש במשך כל היום. הכי קשה הם לקחו את משימת מיון הדואר, עד כדי כך שהם עשו הפסקה באמצע המשימה ויצאו החוצה, למרות ששלושה זוגות נוספים היו בפנים ועבדו במרץ. כתוצאה, הם הגיעו בסופו של דבר בין האחרונים, מה שעד עכשיו מעולם לא קרה להם. מסתבר שמאחורי כל הצחקוקים האלה מסתתרת תחרותיות ברמה גבוהה מאד, ושהאחים החמודים לא לוקחים הפסדים ברוח טובה כלל וכלל. אני לא אתפלא אם בפעם הבאה שנראה אותם בנפאל, הם יהיו ברעל, רק מהטראומה של הפעם הראשונה שבה חוו את הפחד להפסיד. אם הייתה להם רוח לחימה עד עכשיו, אחרי היום הזה הם הולכים לתת בראש, ביג טיים.

      גם סיד ואיל, שהובילו מתחילת המשחק ומעולם לא היו בסכנה, היום מצאו את עצמם נלחמים עם עומר ומיכל על המקום הלפני אחרון, ולמען האמת, זה היה הרגע הכי מעניין ומותח בפרק - הבנים סיימו את משימת הדואר שלהם דקות לפני הבנות, חנו בנקודת הסיום ממש באותו זמן, והתחרו לשטיח בריצת אמוק, אליו הגיעו ארבעתם בהפרש מזערי של חמש שניות. לשמחתי איל וסיד ניצחו את ריצת ה-100 מטר הזאת ועומר ומיכל הודחו. אמנם הם היו קצת עצובות, אבל יש לי תחושה שמחכים להם בבית מלא קמפיינים והשקות, ושהן יועילו לעצמן יותר כשיחזרו לעשות 800 סטוריז ביום. חוץ מזה, זה בא להן בזמן - מוקדם יותר באותו פרק הן אמרו שהן מתגעגעות הביתה. לא לאמא או לחיות המחמד שלהן - לשופינג. באמא שלי, בחיים שלי לא הופתעתי ככה.