אברהם שיין היה מנהל סניף בנק לאומי בחולון. הוא היה גורם לאנשים להשקיע בקרנות נאמנות בידיעה שהם הולכים להפסיד הרבה כסף וכתוצאה מזה להתגרש. בצהריים הוא היה אוכל שווארמה וכבדים. ואז קרה משהו ונוצר סיפור שמסופר בסרט "שיין" בבימויו של גידי דר.
אחרי שמצא את עצמו נובח, מילולית, על לקוחות בבנק, החליט שיין לצאת למסע אל תוך עצמו. הוא גילה שם כמה דברים מעניינים והתחיל לכתוב על אודותם שירים. אבל איש מכירות הוא איש מכירות. שיין לא ישב בבית וחיכה לקרנות תמיכה זעומות, הוא יצא לרחוב והתחיל למכור את שיריו לעוברים ושבים. הפתרון הסופי לפי שיין (שהיה בגלגול הקודם אדולף היטלר) - מיליון ספרוני שירה בימי חייו. לשיין יש גוף ראשון, שני ושלישי. "אני" זה משהו אחד; "הוא" מוכר שירה - מחיה את החיים. כמו אצל הרבה אנשים טובים ומעניינים השירה של אברהם שיין די גרועה. הסיפור שלו דווקא מעניין.
במאי הסרט, מסיבות השמורות איתו, אובססיבי על כל עניין הדורות והצאצאים. לזכותו ייאמר שהוא מטפל בנושא יפה. לשיין יש שני בנים. אחד מהם קצת דומה לעוזי חיטמן. הסרט נע סביב קשיי התקשורת המייאשים שבין הממליט לנמלט. הילדים של שיין אוהבים יותר את האבא החורג שלהם. שיין מקבל עצות מהאבא המת שלו.
"שיין" כמו שיין הוא סרט מעט הזייתי. קטעי הראיונות עם לובה אליאב, פלאטו שרון והמורה לספרות של שיין מבית הספר, שמדברים על היכרותם עם שיין ("אברהם שיין הוא הביאליק של שיכון המזרח", עוד גאון), נראים כמו בימוי של קטעים דוקומנטריים, וזה יוצא יפה. שיין הוא דוגמא יפה למרחק הקצר שבין שפיות לטירוף. את כולם - כמו שהוא אומר על סטאלין, היטלר ולוי אשכול - "אפילו התולעים שאכלו לא זוכרים".
- הסרט "שיין" מוקרן ביום שני (12 בדצמבר) ב- 19:00 בסינמטק תל אביב
משורר טוב, שירים לא משהו
11.12.2000 / 14:26