פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון מתוך "החשוד", של מחברת רב המכר "האלמנה"

      פיונה ברטון, מחברת רבי המכר "האלמנה" ו"הילדה", חוזרת עם "החשוד", ספר חדש המתאר מה קורה כאשר שתי תרמילאיות בריטיות נעלמות בתאילנד, ומותירות את משפחותיהן עם החשש מפני הנורא מכול, בעודן מנסות לשחזר את צעדיהן האחרונים של המטיילות

      כריכת הספר "החשוד" מאת פיונה ברטון (יח"צ , פן וידיעות ספרים)
      כריכת "החשוד" מאת פיונה ברטון (יח"צ)

      1

      יום ראשון, 27 ביולי 2014
      הכתבת

      הטלפון מצלצל בשעה שלוש בלילה. הצלצול הטורדני ליד המיטה מבקע חור בשינה שלנו. אני מושיטה יד כדי להשתיק אותו.
      "הלו," אני לוחשת.
      רעש לבן משיב לי בלחש. אני מקרבת את הטלפון לאוזן.
      "מי זה?"
      אני מרגישה את סטיב מתהפך עם הפנים אלי אבל הוא אינו משמיע מילה. הרעש הלבן דועך, ואני שומעת קול.
      "הלו. הלו," אומר הקול, מחפש אותי.
      אני מזדקפת במיטה ומדליקה את האור. סטיב גונח ומשפשף את העיניים.
      "קייט? מה קורה?" הוא אומר.
      "מי זה?" אני שואלת שוב. אבל יודעת את התשובה. "ג'ייק?"
      "אמא," אומר הקול, המילה מעוותת בגלל המרחק — או אולי זה בגלל מה שהוא שתה, אני חושבת בלבי ללא חמלה.
      "מצטער שפספסתי את יום ההולדת שלך," אומר הקול.
      הקו משתבש, שוב, והוא נעלם. אני מסתכלת על סטיב.
      "זה היה הוא?" הוא שואל. אני מהנהנת.
      "הוא מצטער שפספס את יום ההולדת שלי..."

      זאת הפעם הראשונה זה שבעה חודשים שהוא התקשר. קיבלנו ממנו שלושה מיילים, אבל בננו הבכור הבהיר לנו מן ההתחלה שאי-אפשר יהיה להשיג אותו בטלפון. הוא אמר שהוא מתכוון להשתחרר מכל הלחץ הנלווה לשיחות טלפון קבועות. שידאג לשמור איתנו על קשר.
      הוא התקשר בפעם האחרונה בבוקר חג המולד. קיווינו שהוא יהיה איתנו, יעזור לסדר את הקישוטים ויכין את היין החם הקטלני שלו. בשלב הראשון הצענו לו במייל לבוא, אחר כך עברנו לתחנונים, וכשהיה נדמה שהוא נחלש, אפילו שלחנו לו כרטיס טיסה. אבל ג'ייק נשאר רחוק, ודיבר איתנו עשר דקות בטלפון. סטיב הרים את הטלפון ודיבר איתו ראשון בשעה שאני ריחפתי לצדו. אחר כך ג'ייק ביקש לדבר עם אחיו הקטן, פרדי, ולבסוף עם אמא שלו.
      חיבקתי את הטלפון, כאילו יכולתי לחוש את נוכחותו ואת חום גופו, והשתדלתי להקשיב ולא לדבר. אבל הוא נותר מרוחק כשהשניות חלפו להן באיזה תא טלפון נידח, ומצאתי עצמי הופכת
      לחוקרת.
      "אז איפה אתה עכשיו, חמוד?"
      "כאן," הוא צחק.
      "עדיין בפוּקֵט."
      "כן, כן."
      "ומצאת עבודה?"
      "כן, ברור. כל מיני עבודות מזדמנות."
      "ומה עם הכסף?"
      "אני מסתדר, אמא. אל תדאגי לי. אני בסדר."
      "טוב, העיקר שאתה מאושר..." שמעתי את עצמי אומרת. פתח המילוט של הפחדנית.
      "כן, טוב לי."
      אחרי שהנחתי את הטלפון במקומו, פרדי הגיש לי לַיד כוס פרוסקו ונישק אותי על הלחי.
      "אל תדאגי אמא. הוא בסדר. הוא עושה חיים משוגעים, משתזף בשמש בזמן שאנחנו יושבים כאן בגשם."
      אבל בתוך תוכי ידעתי שלא הכול בסדר אצלו. הקול שלו היה מרוחק. והצחוק העצבני ההוא. הוא לא נשמע כמו ג'ייק שלי.

      2

      יום שישי, 15 באוגוסט 2014
      האֵם

      לסלי חיפשה שוב בתיבת הדואר הנכנס שלה. רק למקרה שהיא פספסה את זה. היא ידעה שאין סיכוי, אבל אם תפסיק לחפש הם ייאלצו לפעול. זאת היתה ההסכמה ביניהם. מלקולם עמד מאחוריה, בחן כל תנועה שלה. היא הרגישה את המתח עולה בתוכו.
      "קיבלת משהו?"
      "לא."
      "אני מתקשר למשטרה."
      היא הנהנה. בכל שנות נישואיהם הם מעולם לא נאלצו להתקשר למשטרה. המשטרה היתה חלק מעולם אחר — עולם שהם ראו בטלוויזיה או קראו עליו בעיתונים. לא חלק מעולמם. היא רעדה כשמלקולם לקח את הטלפון ליד. היא רצתה לבקש ממנו לחכות רגע. להמתין עוד יום. לא להתחיל את זה. לא להכניס את זה אליהם הביתה.
      "מָל," היא אמרה, אבל המבט ששלח לעברה בעודו מחייג השתיק אותה. היא שמעה את זמזום המקרר ומכונית חולפת בחוץ. עולם כמנהגו נוהג.
      "הלו, אני רוצה לדווח שהבת שלי נעדרת," היא שמעה אותו אומר.
      החיים ההם חלפו ללא שוב.
      "שבוע. לא שמענו ממנה או מהחברה שאיתה כבר כמעט שבוע," הוא אמר. "תוצאות בחינות הבגרות שלה התפרסמו אתמול והיא עדיין לא יצרה קשר... קוראים לה אלכסנדרה אוקונור... שמונה-עשרה. יום ההולדת שלה היה במאי."
      לסלי זכרה כיצד זיגגה את העוגה. מלבד השיער הג'ינג'י זה לא דמה בכלל לאד שירן, אבל אלכס היתה מאושרת.
      היא שבה להקשיב לבעלה מתנצל.
      "מצטער, חשבתי שאמרתי את זה. היא בתאילנד, מטיילת עם חברה, רוזי שו. בהודעת הטקסט האחרונה שלה היא כתבה שהן עדיין בבנגקוק."
      נדרשו למלקולם עוד עשרים דקות כדי להסביר את המצב, למסור את הפרטים ולהקשיב לעצות. כשהניח את הטלפון במקומו הוא שפשף את עיניו וכיסה אותן בידיו לרגע.
      "מה? מה הם אמרו?" שאלה לסלי, החרדה בקולה גרמה לו להישמע חזק מהרגיל. "עם מי דיברת? תענה לי!"
      בעלה יישר את ראשו והסתכל עליה כאילו כדי לוודא שהאישה העומדת במטבח שלהם וצורחת היא אמנם אשתו.
      "הם רשמו את כל הפרטים, חומד. שמעת אותי. דיברתי עם שוטרת. רשמתי את השם על פתק." הוא ניגש למשטח השיש והרים פתקית דביקה. "הנה, תסתכלי."
      לסלי העיפה את הפתקית והיא ריחפה לעבר הרצפה.
      "לא חשוב. מה היא אמרה? מה הם מתכוונים לעשות כדי למצוא את אלכס ורוזי?"
      מלקולם התכופף, הרים את הפתקית והניח אותה על השיש. לסלי רצתה לחבוט בו.
      "מלקולם!"
      "מצטער, חומד, אבל נצטרך את זה." הוא דיבר באטיות, כמו שמדברים לקרובת משפחה ישישה. "היא אמרה שתעביר את הפרטים לאינטרפול ושנתקשר לשגרירות הבריטית בבנגקוק. זה מה שהם מייעצים לעשות. אבל היא אמרה שזה קורה הרבה — צעירים יוצאים לטייל בעולם ושוכחים להתקשר להורים. היא אמרה שאלה ימים ראשונים ושנשתדל לא לדאוג."
      "אז היא חושבת שהכול יהיה בסדר?" לסלי רצתה כל כך שיגיד כן או שיהנהן. רק שהכול יהיה בסדר...
      מלקולם נענע בראשו. "היא לא יודעת, חומד. היא ביקשה שנתקשר אליה אם אלכס יוצרת איתנו קשר — ובעוד שבוע, אם לא נשמע ממנה עד אז."
      "היא תתקשר, נכון?"
      מלקולם קירב אותה אליו וחיבק אותה. "מובן שהיא תתקשר. היא תרצה לדעת כמה קיבלה בבגרויות. היא תצוץ מחר או מחרתיים."
      לסלי ניגבה את העיניים במגבת נייר וניסתה להיראות חדורת תקווה.
      "כדאי שאני אתקשר בחזרה לג'ני," היא אמרה, אסירת תודה על כך שיש לה משהו מעשי לעשות. "אמרתי לה שאני אצלצל אחרי שנדבר עם המשטרה. היא התנהגה קצת מוזר אתמול."
      "אני חושב שהיא לחוצה כמונו. רוזי היא בת יחידה. וג'ני חיה לבדה."
      מלקולם הקליד על המחשב הנייד. "המשטרה ביקשה תצלום. הבטחתי לשלוח. אחר כך אני אמצא את מספר הטלפון של השגרירות."
      לסלי הביטה מעל לכתפו. הוא בחר את הסלפי שלה עם רוזי, נוסעות בטוק-טוק ביום שהן הגיעו, מחייכות מאוזן לאוזן, הרקע מטושטש.
      "לפחות הן ביחד," אמרה לסלי והתייפחה, ראשה מונח על זרועותיה על שולחן המטבח.

      הסופרת פיונה ברטון (יח"צ , ג'סטין ווילסמור)
      פיונה ברטון (צילום: ג'סטין ווילסמור)

      3

      יום שישי, 15 באוגוסט 2014
      הבלש

      סמלת-בילוש (ס"ב) זָארָה סָמוֹנד הקפידה באותו בוקר ללכת על קצות אצבעותיה סביב מפקח-בילוש (מ"ב) בוב ספארקס, עד כי היה נדמה שהיא עוקבת אחריו. למרות שנוכחותה כמעט לא נראתה, היא לא היתה מורגשת יותר גם לו היתה מניפה שלט ניאון המכריז "אשתו של הבוס גוססת".
      הסרטן של איילין חזר לפני חודשיים, קדח בה חורים חדשים, ורצח אותה לאטו. "אנחנו יכולים להתגבר על זה," הוא אמר לה אחרי שתוצאות הבדיקות האחרונות הגיעו. "עשינו את זה פעם אחת, נעשה את זה שוב."
      הילדים בכו איתו בבית, הרחק מעיני אמם. סאם התקשרה מדי יום לפני שיצאה לעבודה וכששבה הביתה, ועדכנה בחדשות את אחִיה. עכשיו הם ניסו לחזק זה את זה, והמאמץ היה מתיש. היו בקרים שבהם קם אך בקושי מהמיטה.
      בעבודה התייחסו אליו נהדר, המפקדים שלו עודדו אותו לקחת חופשה ככל הדרוש לו, אבל ספארקס לא הצליח למצוא מרגוע בבית החולים או בבית. הוא היה זקוק למשהו בחייו שאינו קשור לסרטן. הוא היה חייב להעמיד פנים שהוא שומר על השגרה, למען איילין וגם כדי להסיח את לבו הדואב.
      אבל ניכר בבירור ששכח לעדכן בכך את ס"ב סמונד.
      הוא הבין שהיא מרחיקה מעליו את פקודיו מתוך כוונה טובה, אבל ספארקס התרגז יום אחד כששמע את סמלת הבילוש שלו אומרת לאחד מעמיתיהם "תצטרך לנסות שוב יותר מאוחר. עובר עליו יום קשה." הוא דמיין את מבטה מלא החמלה וצעק: "סמונד, גשי הנה!"
      כשראשה המסוגנן בקפידה הציץ מעבר לדלת, הוא מחק את החיוך מפניה.
      "את מתחילה לעצבן אותי, סמונד. תפסיקי להגיד לאנשים לעזוב אותי במנוחה. לכי תעשי משהו מועיל. אני מרגיש כאילו הכניסו אותי להסגר."
      ס"ב ניסתה לפטור את דבריו בחיוך, אבל בוב ידע שהיה בוטה מדי. הוא קם ממקומו כדי למנוע ממנה לעזוב.
      "אני מצטער, אבל, פשוט, כשאת מדברת עלי את נשמעת כאילו שיש לך עסק עם מישהו שעומד לקפוץ מאיזה גשר. אני בסדר."
      "בסדר, בוס. הבנתי אותך. אני אתן לך לעבוד. אני צריכה להשלים כמה דוחות."
      "תעדכני אותי על מה את עובדת," הוא הצביע על הכיסא.
      סמונד התיישבה ושילבה זרועותיה. עדיין מתגוננת, בוב חשב לעצמו.
      "קדימה, זארה. תרענני את זיכרוני."
      "טוב, אני רודפת אחרי התוצאות הסופיות של הסמים שנתפסו בפורטסמות."
      "זה הולך לאט, לא?"
      "כן. טוב, אנשים היו בחופשות קיץ."
      "יש סיבה לדאגה?"
      "לא, הכול נראה מסודר. אה, וקיבלנו דיווח על שתי בחורות מווינצ'סטר שנעדרות."
      "נעדרות? בנות כמה?" הוא אמר ונדרך. "מתי הדיווח התקבל? למה לא עדכנת אותי מיד?"
      "הן בנות שמונה-עשרה ונעדרות בתאילנד."
      "אה," מלמל ספארקס. מחשבותיו נדדו לפגישה עם הרופא של איילין אחר הצהריים.
      "לא בדיוק בתחום השיפוט שלנו אבל אני מוכנה לנסוע אם תרצה לשלוח..." ס"ב סמונד הגבירה את קולה כדי שיבין שהבחינה בכך שמבטו מזוגג.
      "בחלומות הלילה, זארה. חוץ מזה, רק עכשיו חזרת מחופשה."
      "אי-אפשר לקרוא לזה ממש חופשה, בוס. כשניל אמר טורקיה, דמיינתי מיטות שיזוף. בילינו את רוב הזמן בלהסתכל על בתי שימוש עתיקים בשביל פרויקט כיתות ט' שלו. בחום של ארבעים מעלות."
      "בתי שימוש? יוצא מן הכלל. יש לך תמונות?"
      סמונד צחקה. "לניל יש מלא תמונות. אני אבקש ממנו לשלוח לך מבחר."
      "תודה, אין צורך שימהר. אז מה עם הבנות האלה?"
      "עבר רק שבוע, אבל ההורים עצבנים. זאת הנסיעה הראשונה של הבנות והן לא התקשרו אתמול לקבל את תוצאות הבגרויות שלהן. אבא של אחת מהן התקשר הבוקר, ואני תכף אשלח את הפרטים לאינטרפול, אבל ההערכה שלי היא שהן משתזפות על איזה חוף. בנות מזל."
      "כן, בנות מזל. טוב, תעדכני אותי ברגע שיהיה משהו חדש."
      הוא קרץ לה לסמן שהכול טוב ביניהם.

      "דיווח קצר, המפקד," אמרה סמונד כעבור עשרים דקות. "לשכת הדובר קיבלה עדכון על התרמילאיות, ויש כבר קמפיין שרץ בפייסבוק — יוזמה של המשפחה."
      ספארקס עיוות את פניו.
      "זה רעיון טוב, המפקד. שם גולשים החבר'ה שאולי יושבים עכשיו בבר על יד אלכס ורוזי."
      "כן, הם וכל ההזויים ורודפי הפרסום על כדור הארץ, שיביעו אהדה מזויפת וידווחו שראו אותן רק בשביל לקחת חלק בדרמה. ויהיו גם הטרולים, כמובן, שיאשימו את ההורים בכך שהרשו לילדות שלהן לטייל ויכנו את הבנות מופקרות וזונות. אלוהים, מי נתן במה ליצורים כאלה? לפני הרשתות החברתיות לפחות לא היית חייב לשמוע את כל זה. הם התכרבלו באיזו פינה בפאב או בסלון שלהם ופלטו שם את דברי הבלע והשטנה שלהם."
      "בכל אופן..." סמונד אמרה. "אם נתקדם הלאה..."
      "כן, בואי נתקדם הלאה."

      העיניים של ספארקס הביטו בדוחות על המסך שלו, אבל מחשבותיו היו במקום אחר.
      הוא נשען אחורה, מתח את זרועותיו עד שנגעו במחשב ואז הרים אותן מעל לראשו, עד שהגב שלו התפוקק. היה לו טעם מתכתי בפה, והוא לא היה מסוגל לקום מהכיסא מבלי להשמיע אנחה בלתי-רצונית. הוא הרגיש זקן. ממש זקן.
      כשביקר את איילין בבוקר היא אמרה לו שהוא צריך לישון יותר, אבל הוא ביטל את דאגותיה. "אני בסדר גמור, חומד. למה אנחנו מדברים עלי? בואי נתרכז בך ובלסלק את הזיהום הטיפשי הזה ולהתחיל מחדש את הטיפול שלך."
      היא חזרה לשכב על הכרית שלה. "אני משתדלת, בוב."
      הוא ניסה להתרכז במילים על המסך, אבל הראש שלו היה טרוד בשבריריות שניכרה בעיני אשתו. הן הלכו ושקעו לתוך ראשה, התרחקו ממנו. כאילו היא הולכת ונעשית חלולה. הוא קיפל ויישר את אצבעותיו.
      לא עכשיו. אני לא מסוגל לחשוב על זה עכשיו. הכול יהיה בסדר.
      הוא הזיז את העכבר כדי להעיר את המסך, ותצלום הופיע לנגד עיניו. ס"ב סמונד העלתה תמונות של הבנות הנעדרות וקישור לדף הפייסבוק שמשפחת אוקונור הקימה.
      ספארקס התבונן בפני הבנות ונאנח. הוא לחץ על הקישור והתחיל לקרוא, תחילה את הפוסט האחרון שהבנות העלו לפייסבוק והמייל האחרון ששלחו הביתה, בשבת, 9 באוגוסט.

      אלכס אוקונור
      שבת, 11:00 בבוקר
      ... מתכננת לחגוג את תוצאות בחינות הבגרות עם החברה הכי טובה שלה בקופיפי, "בצפייה בסלעים ענקיים הבוקעים ממי הים התכול" — כך לפי מדריך לונלי פלנט...

      מאת: אלכס אוקונור
      אל: לס ומל אוקונור
      הנושא: ציונים
      היי אמא ואבא, עדיין נמצאת בבנגקוק — יש כל כך הרבה דברים לראות שהחלטנו להישאר עוד קצת — אבל מתכננת לעבור למקום אחר לפני שיגיעו ציוני הבגרויות! נחזיק אצבעות שאתקבל לאוניברסיטת ווריק. אני אתקשר כמו שקבענו בסביבות שתים-עשרה בצהריים על פי השעון שלכם (שש בערב כאן) ב-14 באוגוסט כדי שנפתח את המעטפה ביחד. כמו בטקס האוסקר! תשלחו לי הודעה אם הדואר יגיע קודם!! אוהבת אתכם, אלכס XX

      נ"ב: מחר נלך לראות פילים. ואני אוכל למחוק עוד פריט מרשימת הדברים שחייבים לעשות...

      אחיה של אלכס אוקונור היה הראשון שהשמיע את האזעקה, תחילה בעדינות. למעשה זה דמה יותר לנדנוד.

      היי אלכס.
      כבר כמה ימים שלא שמענו ממך. איפה את עכשיו?
      אנחנו לא מצליחים לתפוס אותך בטלפון. אמא קצת מודאגת. תשלחי לנו הודעה.
      אלכס?
      אלכס??
      לעזאזל אלכס. תתקשרי!!!!!

      סימני הקריאה המודגשים היו אות לנקודת המפנה שבה התזכורות העדינות הפכו לשאגת חרדה.

      עברו ארבעה ימים מאז מישהו ראה את אחותי ואת החברה שלה. תמשיכו בבקשה לשתף ולהעלות פוסטים.
      עברו חמישה ימים.
      שישה ימים.

      וה"קהילה" נרתמה לעניין:

      תודיעו למשפחות שלכן שאתן בסדר, אלכס ורוזי. בבקשה.
      האם את זאת שקניתי לה משקה אתמול בערב ב"אוקסי'ז פלייס"? תתקשרו להורים שלכן. הם רק רוצים לדעת שאתן בסדר.
      אל תהיו כאלה אנוכיות. תיצרו קשר עם המשפחה!

      ההורים שלהן יעלו אותן על כזה טיל כשהן יצוצו, ספארקס חשב לעצמו. כל הבלגן הזה בגללן. הם בטח מצטערים על הרגע שהם הסכימו לתת להן לנסוע.

      הוא מעולם לא נאלץ להתמודד עם ההחלטה הזאת. הילדים שלו לא היו שוחרי הרפתקאות. הוא לא זכר שאי-פעם שוחח איתם על האפשרות של שנת חופש בין התיכון לאוניברסיטה. ג'ים רצה ללכת לאוניברסיטה ולהתחיל את הקריירה שלו כרואה חשבון, והבת שלו, סאם, כבר היתה מאוהבת, כך שלא תכננה לנסוע לשום מקום.
      מעניין אם החיים שלהם היו מתפתחים אחרת לו הם היו נוסעים לתאילנד, הוא תהה בינו לבינו, תוך שהוא מרפרף שוב בהודעות. הבן של קייט ווטרס נסע. היא שיתפה אותו בכך בפעם האחרונה שנפגשו לשוחח על איזה מקרה. הוא נמנע בדרך כלל מלדבר על נושאים אישיים עם כתבים, אבל ניכר שקייט רצתה לדבר, היא סיפרה לו על השתיקות של ג'ייק שנמתחו על פני חודשים ועל כך שהיא דאגה ממה שעובר על בנה, אבל לא רצתה להודות בכך בפני בעלה.
      ספארקס לא נהנה לשתף אותה בדאגתו הסודית שמא הבן שלו הולך ומזדקן בטרם עת. הוא היה רק בשנות השלושים לחייו, אבל השיער שלו הידלדל, והוא נהג להסתובב בנעלי בית.
      "הרצפה אצלם עשויה עץ אלון," אמרה איילין כשהוא ציין זאת בפניה. "הוא בסדר."
      אבל הוא לעולם לא יהיה מאלה שהולכים למסיבות פול מון.
      אולי הוא ואיילין יצאו בזול. הוא חזר והסתכל על תמונות הבנות הנעדרות צוחקות. פנים צעירות. ילדות אבודות.
      איפה הן? הוא יתקשר לקייט יותר מאוחר ויעדכן אותה בסיפור. יזיז את העניינים.