יש סיפורים שנובעים ממקומות מסתוריים ובלתי ידועים, ויש כאלה שמתגלים כמו מתנה ממישהו אחר. זה סיפור מהסוג השני. ביום קריר וסחוף רוחות בשלהי האביב של שנת 2016 נסעתי לסנסט בִּיץ', קרוליינה הצפונית - אחד האיים הקטנים המשתרעים בין וילמינגטון לגבול עם קרוליינה הדרומית. החניתי את הטנדר שלי ליד המזח והתחלתי לצעוד על החוף לכיוון בּירד איילנד - שמורת טבע על חוף הים. תושבים מקומיים אמרו לי שיש שם משהו שכדאי לי לראות. הם אפילו רמזו שהמקום הזה עוד יככב באחד הספרים שלי. הם אמרו לי לחפש את דגל ארצות הברית. כשהבחנתי בו במרחק ידעתי שאני קרוב.
זמן קצר אחרי שראיתי את הדגל המשכתי לסרוק את החוף בערנות. אמרו לי לחפש תיבת דואר בשם "נפש תאומה". התיבה - שניצבה על עמוד עץ ישן סמוך לדיונה מנוקדת בעשב בִּיצות, והיתה שם מ-1983 - שייכת לאף אחד ולכולם. כל אחד יכול להשאיר בתוכה מכתב או גלויה. כל מי שעובר במקום יכול לקרוא את כל מה שנמצא בתיבה. אלפי אנשים עושים את זה בכל שנה. עם השנים הפכה "נפש תאומה" לכספת של תקוות וחלומות שמצאו את דרכם אל הדף, ותמיד אפשר למצוא בה סיפורי אהבה.
החוף היה שומם. כשהתקרבתי לתיבת הדואר שניצבה לבדה על רצועת החוף המבודדת, הבחנתי בספסל עץ לצדה. זה היה מקום מושלם למנוחה ולהרהורים.
כשהכנסתי יד לתוך התיבה מצאתי בה שתי גלויות, כמה מכתבים במעטפות שנפתחו, מתכון לתבשיל ברונסוויק, יומן שנכתב כנראה בגרמנית ומעטפה חומה עבה. היו שם עטים, בלוק נייר ריק ומעטפות למי שירצה להוסיף את הסיפור שלו למאגר שבתיבה. התיישבתי על הספסל וסקרתי את הגלויות ואת המתכון, ואז עברתי למכתבים. ראיתי מיד שאף אחד לא כתב שם משפחה. בחלק מהמכתבים הופיעו שמות פרטיים, באחרים הופיעו רק ראשי תיבות, והיו גם מכתבים אנונימיים לחלוטין, שחיזקו את תחושת המסתורין.
אבל האנונימיות אפשרה כנראה לכותבים להתבטא בכנות מוחלטת. קראתי על אישה שנאבקה בסרטן ולאחר מכן פגשה את גבר חלומותיה בחנות ספרים נוצרית, אבל חששה שהיא לא מספיק טובה בשבילו. קראתי על ילד שרצה להיות אסטרונאוט כשיגדל. היה שם מכתב מבחור שתכנן להציע לאהובתו נישואים בכדור פורח, ומכתב מבחור אחר שרצה להזמין את השכנה שלו לדייט אבל חשש שהיא תסרב. היה גם מכתב מאסיר שהשתחרר לא מזמן מהכלא והשתוקק לפתוח בחיים חדשים. המכתב האחרון היה מגבר שנאלץ לאחרונה להרדים את הכלב שלו, טדי. האיש עדיין התאבל עליו, ואחרי שקראתי את המכתב בחנתי את התמונה שמצאתי בתוך המעטפה, שבה נראה לברדור שחור עם עיניים ידידותיות וחוטם מאפיר. האיש חתם בראשי התיבות א"ק. קיוויתי שהוא ימצא דרך למלא את החלל שנפער עם מותו של טדי.
בשלב הזה הרוח נשבה ללא הפסקה והשמים הלכו והתקדרו. נדמה היה שתכף תתחיל סערה. החזרתי את המתכון, הגלויות והמכתבים לתיבה ותהיתי אם כדאי לי לפתוח את המעטפה החומה. העובי שלה הצביע על כך שהיא מכילה כמות גדולה של דפים, והדבר האחרון שרציתי הוא להירטב בגשם בדרך חזרה לטנדר שלי. הפכתי את המעטפה תוך כדי הרהורים וראיתי שמישהו כתב על הגב שלה "הסיפור הכי מדהים בעולם!".
רצון בהכרה? אתגר? מי כתב את זה, המחבר או מישהו שקרא את הדפים? לא ידעתי, אבל גם לא יכולתי לעמוד בפיתוי.
פתחתי את המעטפה. בתוכה היו כשנים-עשר דפים, עותקים מצולמים של שלושה מכתבים וכמה עותקי ציורים של גבר ואישה שנראו מאוהבים ללא שום ספק. הנחתי אותם בצד והרמתי את דפי הסיפור. קראתי את השורה הראשונה ועצרתי לרגע:
הגורל המכריע בחייו של כל אדם הוא זה הנוגע לאהבה.
הנימה היתה שונה מזו שבמכתבים הקודמים, ונדמה היה שהיא טומנת בחובה הבטחה גדולה. התיישבתי והתחלתי לקרוא. אחרי שקראתי עמוד אחד, הסקרנות שלי הפכה לעניין אמיתי. אחרי עוד כמה עמודים לא יכולתי להניח את הסיפור. בחצי השעה שלאחר מכן צחקתי והרגשתי מחנק בגרון. התעלמתי מהרוח שהלכה וגברה ומהעננים שהתקדרו. כשקראתי בהשתאות את המילים האחרונות כבר הגיעו רעמים וברקים לקצה המרוחק של האי.
יריעות של גשם הצליפו בַּגלים והתקרבו לעברי. במקום לעזוב, כפי שהייתי צריך לעשות, קראתי את הסיפור שוב. במהלך הקריאה השנייה שמעתי את קולות הדמויות בצלילות מוחלטת. כשקראתי את המכתבים ובחנתי את הציורים כבר הרגשתי שהרעיון קורם עור וגידים: אולי אצליח למצוא את המחבר ולהעלות בפניו את האפשרות להפוך את הסיפור שלו לספר.
אבל לא יהיה קל למצוא את אותו אדם. רוב האירועים בסיפור התרחשו בעבר הרחוק - לפני יותר מרבע מאה - והוא לא השתמש בשמות מלאים, אלא רק באות הראשונה של השמות הפרטיים. השמות המלאים נמחקו לפני שהעותקים צולמו. לא היה אף רמז בנוגע לזהותו של המחבר או הצייר.
עם זאת היו כמה רמזים בסיפור בחלק שהתרחש ב-1990, שבו הוזכרה מסעדה עם רחבת עץ אחורית ואח בחללה המרכזי. על מדף מעל האח נח פגז שחולץ לכאורה מאחת מספינותיו של שחור הזקן. בנוסף הוזכר בית שנמצא על אי לא רחוק מחופה של קרוליינה הצפונית, במרחק הליכה מהמסעדה. בדפים האחרונים שנכתבו תיאר המחבר בית חוף באי אחר שעובר שיפוץ בימים אלה. לא היה לי מושג אם השיפוץ כבר הסתיים, אבל הייתי חייב להתחיל באיזשהו מקום. אף על פי שחלפו שנים רבות, קיוויתי שהציורים יעזרו לי בסופו של דבר לזהות את הנפשות הפועלות. והיתה גם כמובן "נפש תאומה" - תיבת הדואר על החוף שבו ישבתי, שמילאה תפקיד מכריע בסיפור.
בשלב הזה השמים נראו מאיימים ביותר וידעתי שאין לי יותר זמן. החזרתי את הדפים למעטפה החומה, הכנסתי אותה לתיבת הדואר ומיהרתי לחזור לטנדר שלי. הספקתי להגיע לרכב ברגע האחרון. אילו הייתי מחכה עוד כמה דקות הייתי נרטב עד לשד עצמותי, ואף על פי שמגבי המכונית פעלו במרץ, בקושי הצלחתי לראות משהו מבעד לשמשה הקדמית. נסעתי הביתה, הכנתי ארוחת צהריים מאוחרת והבטתי החוצה מהחלון. המשכתי לחשוב על הזוג בסיפור שקראתי. בערב כבר ידעתי שאני רוצה לחזור ל"נפש תאומה" ולקרוא שוב את הסיפור, אבל בגלל מזג האוויר ונסיעה לצורכי עבודה חלף כמעט שבוע עד שיכולתי לחזור לשם.
כשחזרתי לשם לבסוף, שאר המכתבים, המתכון והיומן עדיין היו שם, אבל המעטפה החומה נעלמה. תהיתי מה קרה לה. רציתי לדעת אם איש זר כלשהו התרגש כמוני כשקרא את הדפים ולקח אותם, או שאולי יש אדם שתפקידו להשגיח על התיבה ולרוקן אותה מדי פעם. בעיקר רציתי לדעת אם המחבר עצמו התחרט על כתיבת הסיפור וחזר כדי לקחת אותו.
הרצון שלי לדבר עם המחבר גבר, אבל בחודש שלאחר מכן הייתי עסוק בענייני משפחה ועבודה ורק ביוני התפניתי להתחיל במסע החיפושים שלי. לא אלאה אתכם בפרטים בנוגע לחיפושים. במשך כשבוע ביצעתי אינספור שיחות טלפון, ביקרתי בכמה לשכות מסחר ובמשרדי מִנהלת המחוז בחיפוש אחר רישומים של היתרי בנייה וגמאתי מאות קילומטרים בטנדר. היות שהחלק הראשון של הסיפור התרחש לפני עשרות שנים, כמה מהמקומות המוזכרים בו נעלמו מזמן. הצלחתי לאתר את המקום שבו היתה המסעדה - במקומה היתה עכשיו מסעדת פירות ים אופנתית עם מפות לבנות על השולחנות - והשתמשתי בו כנקודת מוצא למסעות החיפוש שלי כדי לנסות להכיר את האזור. לאחר מכן ביקרתי בכמה איים בעקבות הרישומים של היתרי הבנייה, ובאחת מההליכות הרבות שלי על החוף שמעתי בסופו של דבר קולות של דפיקות פטיש ומקדחה חשמלית - כאלה שבוקעים לא פעם מבתים אכולי מלח ולחות שניצבו לאורכו. כשראיתי גבר מבוגר משפץ רמפה שחיברה בין ראש הדיונה לחוף, עבר בי רעד פתאומי. נזכרתי בציורים, ולמרות המרחק חשבתי לעצמי שמצאתי את אחת הדמויות שעליהן קראתי.
ניגשתי אליו והצגתי את עצמי בפניו. כשהסתכלתי עליו מקרוב גברה בי הוודאות שזה האיש שחיפשתי. הבחנתי בעוצמה ובשקט הפנימי שעליהם קראתי, ובאותן עיניים כחולות חקרניות שהוזכרו באחד המכתבים. להערכתי הוא היה בגיל המתאים - שנות השישים המאוחרות לחייו. אחרי שיחת חולין קצרה ניגשתי היישר לעניין ושאלתי אותו אם הוא זה שכתב את הסיפור שהגיע ל"נפש תאומה". בתגובה הוא הפנה את מבטו אל הים ושתק במשך כדקה. כששוב נפנה אלי הוא אמר שיענה לשאלות שלי למחרת אחר הצהריים, בתנאי שאעזור לו בשיפוצים.
למחרת בשעת בוקר מוקדמת הגעתי מצויד בכלי עבודה, אבל התברר לי שאין בהם צורך. במקום זאת הוא אמר לי לסחוב ערימות של דיקטים, קרשים ועצים שעברו חיטוי בלחץ מחזית הבית לחלקו האחורי - שכדי להגיע אליו הייתי צריך לטפס על הדיונה - ולהביא אותן לחוף. כמות הקרשים היתה ענקית, ובזמן ההליכה בחול היה נדמה שכל ערימה כבדה עוד יותר. עבדתי כמעט כל היום. הוא אמר לי רק איפה להניח את ערימות העץ ויותר לא דיבר איתי בכלל. במהלך היום הוא קדח במקדחה, תקע מסמרים ועבד בשמש הקופחת של תחילת הקיץ, והתעניין באיכות העבודה שלו יותר משהתעניין בי.
זמן קצר אחרי שסחבתי את הערימה האחרונה הוא סימן לי להתיישב על הדיונה ופתח צידנית. הוא מזג תה קר מתרמוס לשתי כוסות פלסטיק והושיט לי אחת מהן.
"כן," הוא אמר לבסוף, "אני כתבתי אותו."
"זה סיפור אמיתי?"
הוא צמצם את עיניו, כמו בוחן אותי במבטו.
"חלקים ממנו," הוא הודה במבטא שעליו קראתי בסיפור. "יש אנשים שיתווכחו על העובדות, אבל זיכרונות לא תמיד מתבססים על עובדות."
אמרתי לו שלדעתי זה יכול להיות ספר מרתק והעליתי סדרה של נימוקים נלהבים. הוא הקשיב לי בשתיקה ובפנים חתומות. משום מה הרגשתי מתוח, כמעט נואש לשכנע אותו. השתררה שתיקה מביכה. נדמה היה שהוא שוקל את ההצעה שלי. ואז הוא דיבר סוף-סוף. הוא הסכים להמשיך לדבר על הרעיון ואולי אפילו להיענות לבקשה שלי, אבל רק בתנאי שהוא יהיה האדם הראשון שיקרא את הספר. ואם הוא לא ימצא חן בעיניו, הוא רצה שאגנוז את הדפים. הבעתי הסתייגות. כתיבת ספר אורכת חודשים רבים ואולי אפילו שנים. אבל הוא עמד על שלו. בסופו של דבר הסכמתי, ובעצם הבנתי אותו. אילו הייתי במקומו, הייתי מבקש את אותה הבקשה.
נכנסנו לבית. שאלתי שאלות וקיבלתי תשובות. הוא נתן לי עותק של הסיפור והראה לי את הציורים והמכתבים המקוריים. הם החיו את העבר ביתר שאת.
המשכנו לדבר. הוא סיפר את הסיפור היטב ושמר את החלק הכי טוב לסוף. עם רדת הערב הוא הראה לי פריט מדהים שאהבה רבה הושקעה בהכנתו ובזכותו יכולתי לדמיין את ההתרחשויות בבהירות ולפרטי פרטים, כאילו ראיתי במו עיני את כל מה שקרה. התחלתי גם לראות את המילים על הדף, כאילו שהסיפור מתהווה מעצמו והתפקיד שלי הוא רק להעלות אותו על הכתב.
לפני שעזבתי הוא ביקש ממני לא להשתמש בשמות אמיתיים כי הוא לא היה מעוניין בפרסום ופרטיותו היתה חשובה לו, ובעיקר משום שידע שהסיפור עלול לפתוח פצעים ישנים וחדשים. הרי האירועים לא התרחשו בחלל ריק. האנשים המעורבים בהם עדיין חיים והחשיפה עלולה להכעיס כמה מהם. כיבדתי את בקשתו כי אני מאמין שלסיפור יש ערך ומשמעות גם בלי השמות: הכוח להזכיר לנו שלפעמים הגורל והאהבה מתנגשים.
התחלתי לכתוב את הספר זמן קצר אחרי הערב הראשון שבילינו יחד. בשנה שלאחר מכן, בכל פעם שהיו לי שאלות, התקשרתי אליו או באתי לבקר אותו. סיירתי בכל המקומות, או לפחות באלה שלא אבדו בנבכי העבר. עיינתי בעיתונים ישנים בארכיונים ובחנתי תמונות שצולמו יותר מעשרים וחמש שנה קודם לכן. כדי להעשיר את הסיפור ביליתי שבוע בבֶּד אנד ברקפסט בעיירת חוף קטנה בחלקה המזרחי של קרוליינה הצפונית ואפילו הרחקתי עד אפריקה. למרבה המזל נדמה היה שהזמן חולף לאט יותר בשני האזורים הללו. לפעמים הרגשתי כאילו חזרתי אחורה בזמן אל העבר הרחוק.
הנסיעה שלי לזימבבואה היתה מועילה במיוחד. אף פעם לא ביקרתי שם ונפעמתי מבעלי החיים היפהפיים שראיתי. המדינה כונתה בעבר סל התבואה של אפריקה, אבל כשאני ביקרתי בה רוב התשתיות החקלאיות נהרסו והכלכלה התמוטטה, בעיקר מסיבות פוליטיות. טיילתי בין בתי חווה רעועים ושדות בּוּר ודמיינתי לי כמה ירוק ושופע היה האזור בתחילת הסיפור. ביליתי גם שלושה שבועות בטיולי ספארי שונים וספגתי את כל המראות שסבבו אותי. דיברתי עם מדריכים, גששים ותצפיתנים על ההכשרה שלהם ועל שגרת יומם. תיארתי לעצמי שזה בוודאי אתגר גדול בשבילם לנהל חיי משפחה כי הם מבלים את רוב זמנם ב"בּוּש" - שטחי הפרא. אני מודה שאפריקה שבתה אותי בקסמה. פעמים רבות התחשק לי לחזור אליה, ואני יודע שלא יעבור זמן רב עד שאעשה זאת.
למרות המחקר המעמיק שערכתי, דברים רבים נותרו לא ידועים. עשרים ושבע שנים הן תקופה ארוכה ואי אפשר לשחזר במדויק שיחה נושנה בין שני אנשים. אי אפשר גם לזכור במדויק כל צעד שאדם עושה, או את מיקום העננים בשמים, או את קצב הגלים המתנפצים אל החוף. אני יכול לומר שעשיתי כמיטב יכולתי בהתחשב במגבלות הללו. היות ששיניתי פרטים נוספים מטעמי פרטיות אני לא חושש לתאר את הספר כרומן, ולא כספר שמבוסס על סיפור אמיתי.
התהוות הרעיון, המחקר וכתיבת הספר הזה היו חוויה בלתי נשכחת בשבילי. מבחינות מסוימות הוא שינה את האופן שבו אני חושב על אהבה. נדמה לי שרוב האנשים תוהים בסתר לבם מה יקרה אם ילכו אחרי הלב שלהם, אבל לאיש מהם אין תשובה ודאית. הרי חייו של אדם הם בסך הכול רצף של קטעי חיים, שכל אחד מהם הוא יום בפני עצמו וכל אחד מהימים טומן בחובו בחירות והשלכות. ההחלטות האלה מעצבות אותנו לאט לאט. תיארתי כמה מהרסיסים הללו כמיטב יכולתי, אבל מי יכול לקבוע אם התמונה שיצרתי היא תיאור מדויק של בני הזוג?
תמיד יהיו אנשים שיפקפקו באהבה. החלק הקל הוא להתאהב. שמירה על האהבה אל מול האתגרים השונים שהחיים מציבים בפני אנשים היא חלום חמקמק לגבי רבים. אבל אם תקראו את הסיפור הזה באותה תחושת השתאות שהרגשתי במהלך כתיבתו, אולי תצליחו להשיב לעצמכם את האמונה בהשפעה המופלאה של האהבה על חייהם של אנשים. אולי אפילו תגיעו ביום מן הימים ל"נפש תאומה" עם סיפור משלכם שבכוחו לשנות את חייו של אדם אחר בדרכים שבכלל לא חלמתם עליהן.
"כל נשימה" / ניקולס ספארקס. מאנגלית: יסמין קלין. הוצאת תכלת