השמיים כחולים, הסיגליות סגולות והרייטינג של חברת החדשות מנצח. זו כנראה שירת עובדות החיים שמלווה את מנכ"ל חברת החדשות, אבי וייס, מאז מונה ב-2007. מאותו יום ועד 2017, שמר הרייטינג של חדשות 12 (2 לשעבר) על ממוצע רייטינג של 23-19%, הרחק מכל המתחרות. בשנתיים האחרונות, עם מיזוג קשת עם ערוץ 12 ורשת עם 13, צנח הרייטינג של קשת במספר אחוזים, אך ההפסד היה כאין וכאפס לעומת ההידרדרות של חדשות 13. האכזבה שנחלה רשת הייתה רבה במיוחד, לאחר שתכניות הריאליטי שלה - "האח הגדול", "דה ווייס" ו-המרוץ למיליון" - התגלו כמשאבת כספים שלא מהווה מקפצת רייטינג משמעותית למהדורות.
כך, לדוגמא, ב-9 בספטמבר גרפה המהדורה המרכזית של קשת 16.8 אחוזי רייטינג, כפול מרשת, לה 8.3 אחוזי רייטינג. הפער הזה נשמר בין כל המהדורות של הזכייניות המתחרות, ונותר קבוע למדי מאז ינואר. במקום השלישי מופיעה כאן 11, שנכון לתאריך הנדון זכתה ל-3.4 אחוזי צפייה, בזמן שמהדורת החדשות של ערוץ 20 מדשדשת הרחק למטה, מחוץ לכל המדדים.
בימים שבהם תכניות קמות ונופלות, מגישים מתחלפים וערוצים מתמזגים, יציבות שלטון חדשות 12 לא מובנת מאליה, מפתיעה לאור יציבות שלטון אויבה המרכזי - נתניהו. מה סוד ההצלחה של מלכת הכיתה העקשנית בישראל, ואיך היא משאירה אבק לכל המתחרים?
אם תשאלו את גדי סוקניק, שחלש על כל מערכות החדשות הגדולות (1, 2 ו-10), הסוד טמון בניהול. "בניגוד למתחרים הישירים בחדשות 13, בחדשות 12 תמיד הייתה תחושה של משפחתיות וניהול חכם, ארוך טווח, במסגרתו שמרו על העובדים גם כשלא היה כסף. חדשות 10 (13 היום) הוקמו מלכתחילה עם איזו חדוות נעורים קופצנית, וזה התבטא ביותר מדי תזוזות, לא של המגישים, אלא של העורכים ושל כל הדרג המסייע. הייתה תחושה שהרצפה מחושמלת". סוקניק טוען עוד כי התחלופה המתמדת השפיעה על התוצאה שעל המסך. "כשגוף מנוהל עם רגליים על הקרקע, הכתבים מביאים יותר סיפורים בלעדיים, והכותרות בנויות נכון".
"כש-10 הוקמו הייתה מגמה של 'אנחנו נראה לכם, לא ניקח אף אחד מהפרצופים המוכרים. נקים משהו חדש'", הוא מוסיף. "המחסור בכוכבים הוא בור שקשה לצאת ממנו. לוקח המון זמן עד שפרצופים נהיים מוכרים, ומתוכם מעטים אלה שיש להם אבק כוכבים. מי שכן מתבלט שם זה רביב דרוקר אבל הוא כבר לא במיטבו, הסקופים שלו לא חזקים. ב-12 יצרו עם הזמן כוכבים, ועל זה טלוויזיה בנויה לטעמי. זה שואו ביזנס".
"ב-13 לא חסכו רק בכוכבים אלא גם באולפנים, אז האולפן שלהם נראה כמו צינוק. עכשיו רק חותכים עוד כסף וחותכים וחותכים, אז זה לא משתפר, בלשון המעטה. יש שם גם שמירת מקומות למגישים ותיקים על חשבון המקצועיות", טוען מגיש החדשות הוותיק.
"אנשים צופים כי הם רגילים"
לטענת העיתונאי והמגיש אראל סג"ל, הסוד הרבה יותר פשוט. "ערוץ 12 הוא 'שומר מסך'. אנשים צופים כי הם רגילים אליו. הוא עושה עבודה מקצועית, אבל יש יותר ויותר אלטרנטיבות ראויות. מה שמיוחד בערוץ 12 זה שיש לו אנרגיות דודו-טופזיות, של הצלחה. הם קיבלו איתם את המטען של ערוץ 2, ואנחנו, ב'כאן', את זה של ערוץ 11. מטען לא פשוט, אבל אנחנו עושים את זה, לאט לאט".
סג"ל מתמקד בתחרות שבין המהדורות הטלוויזיוניות, אבל היום האקשן קורה ברשת. יכול להיות שאבק הכוכבים והרגלי הצפייה שהזכירו סוקניק וסג"ל מספיקים כדי להביא למסך את דור האינסטוש, הפייסבוק והטוויטר? לדברי סג"ל, התקשורת המסורתית עתידה להפסיד במאבק מול המידיות האינטרנטית. "גם לגבי ערוץ 12 אני אומר 'לא לעולם חוסן'".
"הטלוויזיה המרכזית נמצאת בתהליך התפוררות", מציין סג"ל. "בינתיים, הצופים נשארים כי הם אוהבים לראות את מה שהם מכירים. זה לא שעודד בן עמי נותן תכנית חדשות יוצאת מגדר הרגיל. אבל הרייטינג הוא לא מה שהיה פעם והצופים נודדים לרשת, אלינו, ולמקומות אחרים".
סוקניק דווקא לא רואה את הרשתות החברתיות כמתחרות למופע המרכזי. "אין תחליף לתחושה שאתה יודע שאם תפתח טלוויזיה בערוץ הזה, תראה את הכוכבים שאתה אוהב". שמעון ריקלין, הפרשן המדיני של ערוץ 20, מסכים שהרגלי הצפייה של העם קשים לשינוי, אלא שבעיניו הסיבה להצלחת חדשות 12 טמונה בתקציבים. "כסף", הוא מפשט. "כסף גדול. אין מה להשוות בין התקציב של ערוץ 20 לתקציב של ערוץ 12".
גם בניסיון המקצועי, מודה ריקלין, קשה להתחרות במובילה הוותיקה. "הקמנו משהו מאפס. התחום הזה נשלט על ידי אנשים מהצד השני, והם יותר בקיאים. אני לא גדלתי בעיתונות. אני ארכיאולוג במקצועי. זו דוגמה לחיסרון המקצועי בימין. אז יש חיסרון בתשתית, מסורת וכסף. יש כתבים מעולים אבל הם עולים כסף. כשהתחלנו את 'הפטריוטים' לא היו כמעט כתבים ימניים".
ריקלין תולה את הסיבה במחסור בתקציב, בכך ש"נדבנים ימניים/דתיים נותנים פוקוס לדברים אחרים מנדבני השמאל, שמבינים את חשיבות התקשורת".
נתי טוקר, עיתונאי "דה מרקר", מסרב לקבל את התאוריה. לדבריו, מאחורי הבחירה להשקיע כסף בערוץ כזה או אחר לא עומדת אג'נדה. "חדשות 12 נשלטות על ידי בעלי הון. המטרה שלהם מסחרית - כמה שיותר רייטינג. למעלה יש להם בעלי הון שרוצים לקדם את העסקים שלהם, וערוץ הטלוויזיה הוא כלי. לכן אי אפשר לצפות מהם לעיתונות נושכת למען הצרכן".
אז התקשורת מוטה, אבל לא לשמאל - אלא להון?
"חדשות 12 לא הובילו מאבקים חברתיים בעצמם, למעט ב'עובדה' פה ושם. העיתונות הטלוויזיונית מסקרת כרוניקה. בסוף תכנית תחקיר נמדדת בכמה אתה מאתגר את מוקדי הכוח. לתפוס אינסטלטור שקרן זה נחמד, זה לא אמיץ. זה לא מערער את השליטה של אנשים שפוגעים באינטרס הציבורי".
טוקר מציין שאמנם "חדשות 12 הוכיחו עמידות מול השלטון בנושאי חקירות נתניהו, אבל הם נבנים מזה. מהדורות חדשות 12 מרוקנות מתוכן. מסקרים חקירות של ראש הממשלה, אבל שום חקירה לא נולדת מממצאים של חברת החדשות. דרוקר, למשל, גילה את הממצאים על הצוללות. ב-12 לא זכורים לי הרבה מקרים כאלה".
ובחזרה לימין. למה לא מצליחה לקום אלטרנטיבה ראויה?
"עיתונאי ימין מדבר מתחושת קיפוח. אמיתית, אגב. במשך שנים התקשורת הייתה לבנה חילונית תל אביבית, לא היה ייצוג לימנים. מה שקרה בתקשורת זה כמו רכב שסוטה שמאלה, ואז מתקן את עצמו ימינה בחדות. העיתונאים שמסיטים את הרכב ימינה, מדברים הרבה מתוך כעס וקונספירציות ולא מתוך בדיקה. זו לא עיתונות ימין, זו עיתונות ביבי, ושם הכשל. מי שמקבל את הבמה זה מי שצועק 'ביבי ביבי' כמו שפטל וברדוגו. כשאתה רואה את שפטל ואיתמר בן גביר, אתה מבין שהערוץ משך לקיצוניות, ורוב האנשים לא מזדהים עם זה. זה לא מה שירצה לראות למשל תושב רעננה חובש כיפה". ערוץ 12, לעומתם, משדר לטענתו "מרכז". "נכון שאנשים רואים בהרמת הגבה של יונית לוי והעוקצנות של אמנון אברמוביץ' שמאלנות, אבל המגישים לא רוצים לעצבן יותר מדי אנשים".
הריקנות מנצחת
בין השורות של טוקר, במאבק בין אקטואליה מרוקנת מתוכן לאקטואליה קיצונית, הריקנות מנצחת. "הטענה הזו שאין ערוץ ימני כי אין כסף די סותרת את עצמה. אם אתה ימני, אתה מאמין בכוחות השוק, אז ברגע שתעלה תכנית כזאת תחקירים שווה שתביא רייטינג, היא תחזיר את ההשקעה. השוק בעצם מעיד על כך שאין תכניות תחקירים ימניות כי אין לזה ביקוש".
מהעיניים של ריקלין, דווקא התקשורת השלטת היא הקיצונית והבלתי-מקצועית בסיפור. "ערוץ 13 זה הזיה, שמאל קיצוני", הוא קובע. "אין להם אפילו יומרה לעשות טלוויזיה אובייקטיבית. את רואה את הפרומואים לקראת הבחירות, שיריב דרוקר אומר בלי בושה 'אצלנו בממשלת סמוטריץ', ליברמן ונתניהו'. חוסר רצינות וכסות של עיתונות אובייקטיבית. ערוץ 12 יותר רציני".
"אבי וייס מנכ"ל מעולה, ויודע לעשות חדשות. והוא מבין, אולי לא מספיק, שצריך להביא עוד קולות, ולכן רואים את סיוון רהב, עמית סגל ויאיר שרקי. האג'נדה של ערוץ 12 גם ברורה. שנתיים דיברנו רק על צוללות, הם הצטרפו לצערי לחדשות 13. נתניהו לא קשור, פרקליט המדינה איתנו, אין פרשייה כזו. זה מנע מערוץ 12 וגיא פלג לעשות מזה דרמה?", תוהה ריקלין.
"למה לא מתעסקים בפרשת ברק-וקסלר?", שואל ריקלין. "פרשת הבקבוקים, פרשת המעונות, פרשת השטויות ופרשת הדגים פותחות מהדורות. וקסלר העביר לברק מעל ל-10 מיליון שקל. מישהו בדק את זה? נוני מוזס עבר שימוע לפני שבועיים. הייתה שתיקה, פוחדים לדווח. חוק נקבע על ידי אינטרס ציבורי, והטרגדיה בישראל הוא שהאינטרס הציבורי נמצא בידי קומץ קיצוני".
"אני לא רוצה אג'נדה ימנית, אני רוצה שכל אחד יגיד מה שהוא חושב בתנאי שהמטרה תהיה אמת. יורדים עליי שאני לא עיתונאי. אתם עיתונאים? ספרו את כל האמת", דורש ריקלין.
ובכל זאת אנשים צופים.
"ברור, מה האלטרנטיבות שלהם?".
הם יכולים לנטוש את התקשורת הטלוויזיונית לטובת הכתובה. שם לא צריך המון כסף כדי לעשות תחקירים טובים.
"אני מעריך את ישראל היום בדיוק כמו שאני מעריך את ידיעות אחרונות ואת מבזקי הפורנו של וואלה. נראה אותך כותבת את זה. התקשורת הישראלית היא לצערי הרב בושה. פעם היו עיתונאים, היום כולם נגועים באינטרסים והתופעה שנקראת שמעון ריקלין נוצרה בעקבות זה".
גם לדעת סג"ל חסר ייצוג לימין בתקשורת המסורתית. "בתכנית של קלמן (ליבסקינד) ושלי, זה קשה כי אנחנו בטמפרמנט ותפיסה שונה, אבל זה מה שאני אוהב. לא תקשורת שמביאים בה את המובן מאליו. גם 12 וגם 13 הם יותר מדי לפי הספר. אני מאוד מכבד גם את מי שאני לא מסכים איתו. ערוץ 12 לא מגיע לרזולוציות האלה, הכול שטחי. אותן שאלות, אותן מילים".
"עודד בן עמי בטוח שהוא עושה עבודה עיתונאית אדירה. בעיניי, הוא מביא את הדבר הכי בסיסי. 12 זו הממלכתיות הישנה שלא מגיעה לעומקים", טוען סג"ל.
זה קשור לשמאלנות?
"אם נעשה בחירות במערכות, מה יהיו התוצאות? אפשר להניח ששמאל?".
אפשר, אבל זה לא מה שמגדיר תכנית כשמאלנית. מה שמגדיר אותה זו האג'נדה שמובאת למסך.
"מישהו שאל את ביבי למה הוא עצר את הבנייה ביהודה ושומרון? אין דבר כזה אובייקטיביות. אם עיתונאי שמאלני, השמאלנות מכתיבה את השאלות. כנ"ל לגבי הימין. בגלל זה צריך גיוון".
עמדתם של סג"ל וריקלין מבטאת את תחושותיהם של רבים. אם יש דבר אחד קבוע יותר מהרייטינג של חדשות 12, זו ההנחה שהתקשורת שמאלנית. וביבי. ניתן לטעון ששניהם באים יחד. המונח "תקשורת שמאלנית" נטבע אי אז בתחילת שנות התשעים על ידי העיתונאי, הבמאי והפובליציסט אדיר זיק ז"ל. נתניהו, שזיהה את הפוטנציאל בביטוי, העניק לו עדנה מחודשת.
"השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה שלטונית" ו"התקשורת לא מייצגת את העם", הם רק חלק מהתבטאויותיו של נתניהו שקשרו בשנים האחרונות בין התקשורת לשמאל.
לאחרונה הצטמצם מאבקו של נתניהו לסיכול ממוקד מול קשת, כשתקף את הזכיינית בעקבות עליית הסדרה "הנערים", שבמרכזה רצח הנער הערבי מוחמד אבו-חדיר. "אני לא מופתע כי 'קשת' משחירים את דמותי כל יום, כמו שהם משחירים את דמותה של ישראל", אמר. החיבור של נתניהו בין התקשורת לשמאל ובין דמותו לדמותה של ישראל שיכנע רבים ממצביעי הימין, שאימצו את הצירוף "תקשורת שמאלנית". כיום, השסע בין שני צדי המפה הפוליטית חריף מתמיד, ואף על פי כן, הרייטינג של מגודפי העם ממשיך להרקיע שחקים.
על סמך דברי ריקלין, הסתירה בין נטיית הישראלים לימין ובין צפייתם בחדשות "שמאלניות", קלה ליישוב: באין תקציב - אין תכניות תחקירים ימניות, ובאין תכניות תחקירים ימניות - מתפשרים על מה שיש. אלא שלדברי פרופ' דוד גורביץ', חוקר תרבות ומרצה בכיר לתקשורת, אין תכניות כאלה פשוט מפני שקיומן בלתי אפשרי. "על מה עושים תחקירים? על הפרת זכויות אדם, כיבוש ושחיתות, שנובעים מנקודת מבט ליברלית ותפיסה של זכויות אוניברסליות. הימין בנוי על תפיסה של זכויות פרטיקולריות. הם שייכים לשבט, אז מה יחקרו? המושג "שחיתות" הוא פועל יוצא של תפיסה ליברלית קפיטליסטית של הגינות. זה לא פועל יוצא של שבטיות ואחדות יהודית, שהם ערכי הימין".
"הצל" דווקא הקים מטעם עצמו תכנית תחקירים ימנית.
"זאת תכנית טראש, זה לא במיינסטרים. ברודקאסט ממלכתי ימני לא יכול להתקיים. בואי ניקח, לדוגמה, תחקיר ימני על אלאור אזריה. מה הם יגידו? אם עיתונאים ימנים יחקרו את המקרה, יגיעו למסקנות שהם לא רוצים להגיע אליהן. מה אפשר להגיד לטובתו, שלא חקרו אותו טוב? זו גם כן נקודת המבט של השמאל. אי אפשר לתעל תכנית תחקירים לעמדות ימניות".
ובכל זאת, גם בתכניות ה"שמאלניות" מככבים פרשנים ימניים. עמית סגל בחדשות 12.
"שמים אותו כימני מחמד, והוא משחק את התפקיד. כחלק מהקאסטינג המדוייק של חדשות 12. כדי להבין את הגאונות של הקאסטינג, צריך להסתכל על כולו: שני הכוכבים הם יונית לוי ודני קושמרו. אף אחד מהם לא מציג עמדה שמאלית, אבל כן עמדה ביקורתית, לעומתית".
"לוי, מלכת הקרח, מביעה ביקורת לפעמים בהרמת גבה. מצד שני, היא הביכה את בני גנץ. אם היא שמאלנית, למה שתעשה את זה? קושמרו הוא הגוד גאי: הוא יפה, יש לו אופנוע, הוא הרפתקן - הבחור להתחתן איתו. אבל הוא לא אידיוט, ומדי פעם זורק הערות סרקסטיות. אחרי המגישים, יש שלושה אנשי אקטואליה בולטים: רוני דניאל, עמית סגל ואמנון אברמוביץ'. דניאל הוא ממלכתי ומדבר כמו סגן אלוף במילואים. ועדיין, לאחרונה הוא מביע עמדות מאוד ביקורתיות כלפי הימין. אברמוביץ' הוא נשק קטלני. הבנאדם גאון, ויורה ניסוחים מבריקים בעל פה, כך שסולחים לו על השמאלנות. הוא קנה בגופו את זכותו להיות שמאלני. בישראל, אם אתה שמאלני סתם ככה, זה לא עובד".
בין מלכת הקרח לנסיך החלומות
את פירוק הקאסטינג של גורביץ' אפשר לסכם למסקנה אחת: חדשות 12 שובות את צופיה הימניים בזכות הליהוק. בין אם אתם מזדהים עם איש הצבא, או מלכת הקרח או פרינס צ'ארמינג, תמצאו בה את מקומכם. בערוץ 13, לעומתו, משהו לוקה בחסר. "אין להם יונית לוי. המקבילה היא תמר איש שלום החייכנית". שאר הקאסט, לדבריו, לא מאוד רחוק ממנה בסגנון.
"חוץ מרביב דרוקר, שמתבלט בתור מבקר השלטון", הוא מציין. "אבל בלי קשר, אי אפשר להתחרות בחדשות 12. הסקופים גדולים, העטיפה מושכת, ומעל הכל", הוא מדגיש, "יש לכל אחד מהמגישים ברק מיוחד. מקבלים הצגה של קאסט מבריק, אחד מהם שמאל ואחד מהם ימין וזה יוצר צוות בידור יפה. צופי הטלוויזיה רוצים לבלות טוב. בערוץ 12 יש את ההצגה הכי טובה".
גם לימין יש הצגות טובות, הן פשוט בתכניות אקטואליות מסוג אחר.
"יש את שני הבבונים, שרון גל ורני רהב, אבל אופירה וברקו אוכלים אותם בלי מלח. את יודעת למה? כי בעוד ששרון גל ורני רהב משחקים את הטייפקאסט שהשמאלנים היו רוצים שישחקו, אופירה וברקו מתקוממים נגד הטייפקאסט. הם יכולים להיות גם ביקורתיים נגד אידיאלים לאומיים והם מפתיעים את הצופים. מצד אחד בידור זול בצורת קללות והתלהמות, אבל גם ביקורתיות שיש בה טעם. אבל הבידור הזה הוא לא תחליף למהדורת השבט הישנה, שלא משנה כמה יספידו אותה, היא חזקה. במיוחד לקהלים מבוגרים. כשאנשים רואים את יונית לוי, הם מרגישים בבית".
אם כך, לדבריו, הקהל הימני צופה בתקשורת המרכזית בזכות איכותה, עיצובה והוותק, שמחפים על כתם השמאלנות. לעומתו, תטען העיתונאית הדס שטייף ש"תקשורת שמאלנית" היא פיקציה. "גם אם הייתה אי פעם תקשורת שמאלנית, היא מתיישרת עם הרוח. כלי התקשורת מכווני רייטינג, ואם הרייטינג מכוון ימינה הם ילכו איתו".
"ויש את העניין של לראות מה הצד השני אומר, כדי שתוכל להגיב ולהילחם בזה. אני מכירה שדרן רדיו שציבור שלם מתעב, ועם זאת אותו ציבור שמתעב אותו מקשיב לו כדי להתעצבן אליו, כדי להגיב לו ולנסות לסתום לו את הפה. זאת אומרת שגם אם כלי התקשורת נחשבים שמאלניים יש לקהל מספיק מניעים לצפות בהם, אבל אני אומרת שיש לנו בדיוק מצב הפוך".
כעיתונאית מגל"צ, שטייף חשה את השינויים בסביבתה. "יש יותר תכניות רדיו מזוהות ימין. יש נטייה למצוא איזון הרבה יותר מבעבר וזה בסדר. מי שהוא שמאלני ומי שימני אז הוא ימני. חבל לי רק שזה עובר לפסים אישיים וברמת שיח נמוכה שלא נעים להאזין לה. זה לא שהימין מתלהם. כולם מתלהמים, גם הימנים וגם השמאלנים, כל אחד בדרכו. נכון שנראה שהשמאלנים פחות מקללים אבל זה רק עניין של דרך".
אז התקשורת כבר לא נאמנה לעבודתה הביקורתית?
"אני לא מרגישה שחוסכים בתחקירים נוקבים, אלא לפעמים מתעייפים כי רשויות החוק גוררות רגליים. אבל מי שבדמו לחשוף שחיתות, וזו הדרך והאמונה שלו, ימשיך לעשות זאת".
לדעת גדעון לוי, כתב "הארץ", התקשורת רחוקה מהשמאל מרחק שנות אור. "זרים שבאים מחו"ל נדהמים כמה התקשורת הישראלית מתיישרת עם הנרטיב הרשמי והקו של הממשלה. אני מניח שחלק גדול מהעיתונאים מצביע מרצ, כחול לבן והעבודה, אבל כשזה מגיע לסיקורים בנושא הכיבוש הסיקור הוא מיליטריסטי. מצטטים את דובר צה"ל ומביאים רק את עמדת הצבא. "התקשורת נגד נתניהו, אבל זה לא הופך אותה לשמאלנית. שני ילדים פלסטינים נורו, זה לא סוקר, כי הכתבים הצבאיים עסוקים בלספר על תרגיל של צה"ל וברצח של מתנחל, ושוכחים ששבוע קודם לכן נרצחו שני פלסטינים שלא היוו שום סכנה".
איך אפשר להסביר את ההשתרשות החזקה של תפיסת התקשורת כשמאלנית?
"מניפולציה של הימין, כדי שהתקשורת תרגיש אשמה ותרצה את הימין. יש לנו תקשורת חזקה בחקירת שחיתויות, אבל בנושאים שיכולים להיתפס אנטי לאומיים, היא פשוט מועלת בתפקידה. ערוץ 12 לא פחות לאומני מערוץ 20. הוא פשוט יותר מסווה את זה. כל אחד יותר אנטי ביבי, אבל זה לא חזות הכל. תפתחי רדיו - כל דיון בין שמאל לימין הוא בעצם בין ימין קיצוני לימין מתון".
רזי ברקאי, איש גל"צ מזה כ-35 שנה, רואה בערוץ 12 ניטרלי לחלוטין, בטח לעומת ערוץ 20, שדבריו "נולד בחטא, כערוץ מורשת, ואז לקח על עצמו תפקידים מעבר ליכולותיו. לערוץ 12 יש רק אג'נדה עיתונאית, ושם אג'נדה פוליטית. כאן 11 עושה אחלה עבודה בחודשים האחרונים. יש התאוששות שאני מאוד מקווה שתחזיק מעמד, אפילו שהם יריבים שלי. לגבי ערוץ 13, הם אחלה מהדורת חדשות, אבל משהו בתמהיל עם התכניות של לפני החדשות ואחרי לא עובד".
הרבה יחלקו עליך בנושא האמינות של קשת ורשת, ויגידו לך שיש להן אג'נדה שמאלנית.
"ועדיין הם צופים. צריך לחקור באמת, למה הם ממשיכים לצפות".
איך זה שביבי, הכל-יכול, לא מצליח לקבור את חדשות 12?
"הוא מצליח לגרום לחלק גדול מהאנשים להמשיך לקבל את האינפורמציה משני הערוצים המרכזיים ולהמשיך לקלל אותם. אולי בשביל זה צופים, בשביל להתעצבן ולקלל. הם החטיפו גם לראשי ממשלה אחרים. פשוט בשונה מהם, ביבי מתקרבן".
אפשרות סבירה היא שנתניהו נהנה מהיחס של המהדורה בה-בעת שהוא בז לה. כמו כל גיבור-על מוצלח גם ביבי צריך נבל להילחם בו, והוא לא היחידי שמרוויח מזה. "העובדה שנתניהו מחרים את קשת 12 מעצימה אותם", טוען נתי טוקר, שממשיך באבחון האינטרסים הקפיטליסטיים. "כשדיברנו עם אנשים מקורבים לנתניהו, התזה תמיד הייתה 'תתקפו אותנו כמה שיותר'.
"נתניהו חייב לייצר דמון מולו, כדי לאפשר לאוהדיו לכלות את זעמם, וגם התקשורת ניזונה מזה. הוא עשה את זה בבחירות הקודמות עם מודעה של רביב דרוקר", מזכיר טוקר את הקמפיין של ביבי נגד התקשורת, בו נתלו שלטים עם תמונות עיתונאים, מעליהם הכיתוב "הם לא יחליטו".
למה הסיכול הממוקד נגד חדשות 12? מה עם 13, שמואשמים בשמאלנות לא פחות?
"13 פחות חזקה. ביבי הולך על החזקים, וזה מעצים אותם כאויבים. בנוסף, בערוץ 13 יש דמויות שאיתן יש לו יותר שיח, כמו אילה חסון, והוא מבין שיש לו יותר סיכוי לייצר איתה אינטרקציה חיובית".
לדברי ברקאי, ל-13 יש בעיה נוספת. "בחדשות 12 יש תמהיל מאוד מוצלח של עממיות עם כמה מרכיבים אליטיסטיים. ערוץ 13, 10 לשעבר, לא הצליח להשתחרר מהדימוי היותר מדי אליטיסטי שלו, ומנסה בחודשים האחרונים לעשות פרוגרמינג יותר עממי עם כל מיני תכניות ריאליטי שאמורות לקרב את הצופים שנעולים על 12. השילוב של ערוץ 12 של מהדורת חדשות טובה ולצדה תכניות צהובות, הוא על הכיפאק".