ילדים שלוקחים חלק בעולם הבידור הם תמיד עניין שנוי במחלוקת. בין אם זאת נועה קירל ועדי ביטי של ימינו, בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה של הניינטיז או מייקל ג'קסון של שנות ה-60 המאוחרות - הורים נוהגים לנצל את הכישרון של הילדים שלהם בצורות ציניות למטרות רווח. אלא שהכל מתגמד לעומת הילדים שהפכו להיות זמרי קסטרטו במאה ה-16. המטרה הייתה ברורה: לזהות בנים צעירים עם מנעד קולי מפותח - ולסרס אותם, כדי לשמר את הקול הנשי שמאפיין ילדים. היום זה נשמע לנו מטורף, אבל זו הייתה פרקטיקה מוכרת במשך מאות שנים, ומלחינים מפורסמים כתבו קטעים שירה שהתאימו בדיוק לקולות של הקסטרטו.
אחד מהמלחינים האלה היה גאורג פרידריך הנדל, שעבד בשיתוף פעולה עם הקסטרטו האיטלקי הנודע סנזינו. הזמר המפורסם, שנולד בשם פרנצ'סקו ברנרדי, היה בן של ספר מסיינה (מכאן הכינוי שדבק בו). בגיל 13 הוא סורס, כדי לשמר את קול הקונטראלטו העז שלו. הוא החל לשתף פעולה עם הנדל בלונדון, ולמרות מערכת יחסים אישית סבוכה ביניהם, הוא גילם לא פחות מ-17 תפקידים ראשיים באופרות של המלחין הנודע. אחד מהתפקידים הראשיים האלה היה באופרה "אורלנדו", עליה הוא קיבל ביקורות קוטלות. הבעיה הייתה שלמרות קולו הצלול והמלאכי, סנזינו היה שחקן מוגבל מאוד, ודמותו הפראית של אורלנדו פשוט הלכה לאיבוד אצל הזמר המסורס. האופרה, שעלתה בלונדון בשנת 1733, שרדה בסך הכל 10 הופעות - לאחרונות שבהן כבר לא הגיע בקושי קהל. האופרה ירדה, והנדל האמין שהיא לעולם לא תעלה שוב, והיא אכן לא הופקה שוב בימי חייו.
בשנת 1966, יותר מ-200 שנה אחרי שההפקה המקורית נכשלה, העולם גילה מחדש את האופרה הגאונית של הנדל, שנחשבת היום כבר לאבן דרך של עידן הבארוק, וליצירת מופת אופראית לכל דבר. אמש העלתה האופרה הישראלית את הגרסה הקונצרטית של האופרה, בשיתוף פעולה עם הקאמרטה הישראלית ירושלים - וקשה להעלות על הדעת שהיצירה המדהימה הזאת פשוט נגנזה במשך כמעט רבע מילניום.
למרות המחירים השפויים והעובדה שמדובר בהופעה חד פעמית בתל אביב (הופעה נוספת תיערך ביום חמישי בתיאטרון ירושלים), בית האופרה לא היה מלא - וחבל. ייתכן שהמילים "ביצוע קונצרטי" הבהילו חלק מחובבי האופרה, אך למעשה היה זה ביצוע אופרטי לכל דבר, פרט לתפאורה.
ראויה לציון גם הבחירה בקאסט על טהרת הכחול-לבן, עם הסולניות הישראליות הנהדרות טל גנור בתפקיד דורינדה ודניאלה סקורקה בתפקיד אנג'ליקה. השתיים לא רק הבהירו שהן לא נופלות מאף דיווה תוצרת חוץ שמגיעה להפקות בארץ (ולא בפעם הראשונה) - הן גם נהנו מהרבה חופש מצד הבמאית שירית לי וייס, ומין תחושה ביתית ואינטימית, שהפכה את ההפקה לכמעט אירוטית. החינניות של הצוות הישראלי, שכלל גם את עודד רייך המצוין (והאנדרייטד בעצמו) גרם לכל האירוע להיראות מודרני וקליל - קשה להאמין שמדובר בהפקה בת כמעט 300 שנה על אבירי ימי הביניים.
את התפקיד הראשי של אורלנדו גילם הקונטרה טנור אלון הררי, שגם בלי לעבור סירוס הצליח להחזיק את התפקיד הקשה הזה לאורך רוב הערב. הדואט שלו עם סקורקה ל-Finché prendi ancora il sangue ("עד שתשפוך את הדם שלי") היה רגע השיא של ההפקה, בביצוע הרמוני מושלם עם התזמורת בניצוחו של איתן שמייסר. זה מרגיש יותר כמו יצירת היפ-הופ חדשנית מאשר אופרה מתקופת הבארוק.
ל"תפקיד המכנסיים" של מדורו (עוד פרקטיקה מיושנת שלעומת סירוס עדיין קיימת) נכנסה ענת צ'רני, שכיף בכל פעם מחדש להתרשם מהוורסטיליות שלה כפרפורמרית. אחרי שראינו אותה השנה בתור אסירה באושוויץ ב"הנוסעת", ובתפקיד הסקסי של דורבלה ב"כך עושות כולן" הפעם צ'רני נכנסה לדמותו של גבר, והיא עשתה את זה מצוין כהרגלה.
בעידן אחר, סולנים מוכשרים כאלה לא היו יכולים ללכת ברחוב בגלל המעריצים שהיו רודפים אחריהם לכל מקום. אצלנו הם אנונימיים פרט לכמה משוגעים לדבר. זה קצת חבל, ובאופרה הישראלית צריכים לחשוב איך ממלאים בישבנים את הכיסאות הריקים בקהל חדש וצעיר, בטח בערבים מעולים שכאלה.