ותיפול העיר תחתיה

הרייב נגד הכיבוש הראשון בהיסטוריה היהודית התקיים כמה שנים אחרי יציאת מצרים. יהושע בן נון ובני ישראל הגיעו אל הארץ המובטחת בה ישבו האמורי, הפלישתי, היבוסי, הכנעני ושאר מתנחלים. הם חנו בגילגל, חגגו את חג הפסח, אכלו לראשונה מתבואת הארץ והתכוננו להשיב את הארץ לבעליה החוקיים. יהושוע קיבל את הבטחת שר צבא ה' כי העיר יריחו תינתן לו שלא בעזרת תחבולות המלחמה, אלא על ידי נס שלפיו יהושע וכוהניו יקיפו בכיף את העיר שבע פעמים בתרועות שופר, ואלה יפילו את חומות העיר הכבושה.

וכך היה: "ויסובו את העיר כמשפט הזה שבע פעמים... ויהי בפעם השביעית תקעו הכהנים בשופרות ויאמר יהושע אל העם הריעו כי נתן לכם את העיר... וירע העם ויתקעו בשופרות ויהי כשמע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותיפול העיר תחתיה".

הנה כי כן, הפלת חומות יריחו היא העדות הראשונה לכוחה הגדול של התרועה האנושית והווליום הגבוה והוכחה לכך כי הסאונדסיסטם שנתן לנו אדוני הוא הכוח שבעזרתו נתגבר על הכיבוש, אז ועכשיו. חשוב להבהיר את הקשר ההיסטורי הזה מכיוון שעם ישראל הוא עם שצוהל ועושה הרבה רעש; השופר של פעם הוא ההארדקור-טכנו של היום, הכיבוש הוא לא אותו כיבוש, אבל זה אותו עיקרון, ומארגני רייב נגד הכיבוש הם יהודים טובים עם כוונות יהודיות טובות ולב יהודי שמח.

ביום שישי התקיים רייב נגד הכיבוש, השני במספר בימינו, תחת תנאי מזג אוויר לא נוחים. המבול הלא נורמלי הרטיב לי את התחתונים, ולמרות הכל, שני אוטובוסים מלאים, כמה עשרות מכוניות פרטיות והמשאית הרשמית של הרייב יצאו מתל אביב בשיירה אל עבר חוות השקמים בכדי להפריע לאריק במנוחת הצהריים, ואולי, אם באמת יהיה מזל גדול, לתפוס אותו באמצע שהוא נותן באחת הכבשים המפורסמות שלו.

חוות השקמים היא מקום מטורף ומגניב – אני ממליץ לכל בני ישראל לסור לשם ולראות את השטח העצום הזה, את פרחי המג"ב החביבים ששומרים עליו מכל הצדדים והכיוונים, את הפסטורליה הנדל"נית וריח החציר. במקום הזה היה אמור להתקיים הרייב נגד הכיבוש. אמור, בגלל שהגשם החזק פשוט המשיך והמשיך עד שהאדמה שבשדה שמול החווה ושבו היה אמור להתקיים הרייב הפכה לבוצית עד כדי כך שלא היתה ברירה אלא להעתיק את מיקומו לשולי הכביש.

בזווית העין זיהיתי את חבר הכנסת אבשלום "אבו" וילן. אבו, שכשמו כן הוא, ניסה לגזור כמה קופונים פוליטיים והבהיר לזאתי שהיתה איתו שהוא לא עולה לנאום לפני שהצלמים באים. אחרי התארגנות מחדש התחילה המסיבה. אבו עלה למשאית ואמר ש"אנחנו לא ניתן לאריק ואריק לא ימשיך ואנחנו ואריק ואריק", ומיד אחר כך החבר'ה התחילו לתת בראש. אחרי כעשרים דקות של ריקודים סוערים הפסיקו השוטרים שהיו במקום את האירוע, כי לטענתם הרישיון שניתן לו לא כולל את צידי הכביש שאליהם הוא עבר מפאת חוסר הברירה. כמובן שבקיום הרייב לא היה שום מטרד לציבור – מכוניות לא עברו בכביש ואריק היה צפון היטב בהאסיינדה שלו – כך שסביר להניח שמשטרת ישראל פשוט שוב תפסה תחת על האזרח הקטן. שלא לומר התענגה לראות איך מעל 200 שמאלנים מסריחים חוזרים כלעומת שבאו. אגב, מוזר שאף על פי ששרון אימץ לעצמו את תפקיד הסבאל'ה של האומה, בכל הזמן הזה הוא לא יצא החוצה לברר מה שלומם של היהודים הצעירים והרטובים שיושבים לו מתחת לבית כשהם נתונים לחסדי גשם הזלעפות, ואף לא הציע לנו לטעום מסיר הטשולנט שבוודאי התחמם על הכיריים אצלו בבית.

כמה הערות לסיכום: הרייב השני נגד הכיבוש היה הצלחה. במזג אוויר סוער שכזה, אהבל מי שיוצא מהבית. ועדיין, מספר לא מבוטל של יותר מ-200 איש החליטו לנסוע, על הבוקר, עד לנגב, בשביל להביע את המחאה הכי חשובה שיוצאת כיום מהשמאל המעפן. רייב נגד הכיבוש נטוע היטב במסורות של המוזיקה כמחאה פוליטית – ממצעד האהבה הראשון (ד"ר מוטה, ממציאו של המצעד שהגיע לחלוק כבוד לרייב, נראה מבסוט ולא בכדי: הרייב מחזיר אותו לכוונות הראשונות של המצעד כמטיף לשלום וסובלנות) ועד לפלה קוטי, שידע שהדרך הטובה ביותר לעצבן משטרים מושחתים היא לרקוד ולשיר להם מול הפרצוף.

מי שמתייחס לרייב נגד הכיבוש כאל אירוע פנים-שינקינאי הוא אידיוט – הרייב הוא הדרך האותנטית ביותר של הדור הצעיר בישראל להביע את המחאה הכי פשוטה שלו מבלי שיצטרך לסבול את אביב גפן שר "שיר עצוב"; האופן שבו אנשים צעירים מכל הסוגים – ובשני הרייבים עד היום נכחו אנשי פריפריות לצד צ'יקי – בוחרים לא לטחון את אותן הצהרות מעייפות מהסוג שהופך כל הפגנת שמאל למפגן פודליות שלא ייאמן, אלא פשוט רואים בריקוד ובמסיבה הצהרה שלחלוטין צועקת בעד עצמה.

הרייב הוא כמובן אקט פוליטי מהמדרגה הראשונה – הוא "אזור אוטונומי ארעי", הוא אוטופיה – ולכן כל מי שמתייחס אליו בביטול לא מבין שהריקוד הוא ההצהרה האולטימטיבית: הוא גם מבקש את הנורמליות, גם לא מתייחס לעצמו יותר מדי ברצינות (שהרי נאום של עמוס עוז לעולם לא יתאים לטראק טכנו), גם סוטר בפניה של ההגמוניה וגם כייפי. בעשרים הדקות הבודדות של הרייב ביום שישי אפשר היה לראות כמה אנרגיות חיוביות ושבת אחים גם יחד יש בקבוצה לא גדולה של אנשים שמתבאסים מזה שהורסים להם את החיים.

ודרך אגב, היה זה מין היעילות והחביבות אילו כל המתבצרים בחוות גלעד למיניהן היו רוקדים באטרף במקום להישכב על הרצפה וללכת מכות עם חיילים. ריקוד הוא דרך מחאה שתתאים יופי לפנאטיות הקצבית של הימין הקיצוני. רייב נגד הכיבוש הוא השחרור מהמונוליטיות שכפתה על עצמה המחאה הפוליטית בישראל והפוטנציאל שלו הוא גדול – עשרות אלפי האנשים שרוקדים בכל שבוע במועדונים ברחבי הארץ הם המפגינים העתידיים שלו; כל מי שראה כיצד המדיניות חסרת התועלת של שרון הפכה את חייו לכאלה שאין בהם שום סיכוי לקיים איזושהי חזות נורמלית ואינטרנציונלית – מהסוג שהאיש הצעיר והבליין כל כך מרפרר אליה – הוא מי שברייבים הבאים יקפצץ כנגד אלו שדוחקים את הנעורים שלנו לחור שבו מקומות אחד עד עשר בפריימריז של הליכוד אוכלים את הנקניקיה של חיינו.