בדיחה

אומר את זה פשוט ולעניין: "חיבוק דב" (בבל), ספרה החדש של שולמית לפיד, הוא ספר ממש-ממש גרוע. היו סמוכים ובטוחים שאני טוענת כך באופן לא נקמני וללא כל אינטרסים: לא אני איחלתי לטומי להפוך לפחם, לא אני כתבתי מסות נגד היצירה של ליהיא, לא אני הוכרחתי לקרוא את "גיא אוני" לבגרות ולא אני שלחתי ליאיר מכתבי הערצה שלא נענו.

הפלגתי כך באפולוגטיקה, כבר בפתיחה, מפני שהאינטרסנטיות, היצריות והסוציולוגיה של עולם הספרות הישראלי הן-הן אבני היסוד שעליהן בונה שולמית לפיד את היצירה הזו. הסיפור שטוף בניימדרופינג מתמשך, הכולל את כל ההוז אנד הוז המתבוצצים בספרות מאז ימי כסית העליזים ועד הלום.

לפיד חושפת את ההצלחות הספרותיות כתוצר של יחסי כוחות: "ברית בין משורר לחוקר, שהוא ברוב המקרים גם המבקר... שבוי ושובה. מנחם פרי וגרוסמן, שקד ויהושע קנז, מוקד ומאיה בז'רנו, בלבן ועוזי, יגאל שוורץ ויואל הופמן..." (עמ' 76). היא מדברת על הפוליטיקה - העניינים החוץ-ספרותיים שבספרות, הקליקות, ההתנגחויות בין המגזינים הספרותיים - ועל יכולתו של המרצה העורך והמבקר (לרוב אדם אחד שהוא שלושתם) לחרוץ גורלו של משורר וסופר. האינפורמציה הזו, בין אם מוכרת לקורא ובין אם לא, היא אכן אינפורמציה מרתקת וחשובה לכל חובב ספרות. אבל את מה שמקומו במאמר נוקב או בספר סוציולוגי/היסטורי שותלת האמא הספרותית של ליזי בדיחי בתוך פרוזה פסאודו-בלשית דלוחה.

העלילה הבדיונית מתארת את נסיונה של של גבי, אשה יפה, כריזמטית וגוססת מסרטן, למצוא את אהובה הישן - משורר נודד בשם דב פירון, שנתון לפטרונותו של פרופסור מזדקן לספרות. גבי שולחת אל אותו פרופסור את בתה מאיה, שבשאר זמנה מנהלת את מפעל התרופות המשפחתי. מן העלילה והדמויות עולה ניחוח זילות טלוויזיונית לעוסה: האם והבת - שתי נשים אסרטיביות שמתנגחות בניהן ביחסי אהבה שנאה – צועקות, מתייפחות וכועסות; הפרופסור המשכיל מתגלה כאדם פשוט, מתוסכל ורגיש. נו באמת. מי זה דב פירון? לאן הוא נעלם? מי פרץ לבית של פרופסור אמיתי? כל זה חדל מלעניין בערך במחצית העלילה, והספרון הדקיק הזה, שנקרא בשעתיים, נראה כמתמשך לנצח. הבנאליות שבתיאורים מגיעה לשיאה כאשר לפיד מנסה ללכוד משהו מהווי תל אביב של היום: "הוא גילה לה שהסופרמרקט פתוח גם בלילה, איפה הכספומט הכי קרוב, איפה הסנדלר, לאיזו מכולת לא כדאי להיכנס, ואיזו מכבסה הכי מהירה והכי זולה" (עמ' 115) – ממש לתפוס את החוויה בביצים.

כמו שטיחות העלילה, כך גם שטיחות התובנות הסוציו-ספרותיות. הביקורת של לפיד על עולם הספרות מנומקת עוד פחות משנאת החרדים של בעלה. אם יש כאן סאטירה, אני לא מצאתי אותה. שולמית לפיד מקסימום מריצה כאן צחוקים של חבר'ה ומפגינה את ידיעותיה מעל שולחן בית הקפה - היא לא יורדת לעומק האינטריגות, לא מתארת התפתחות, והכי חשוב - עוטפת הכל ביצירה ספרותית לא טובה. לולא כל מיני עניינים חוץ-ספרותיים, "חיבוק דב" לא היה זוכה להגיע גם לתחתית רשימת רבי המכר.