פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון מתוך "כורש המלך האחרון", מאת יונתן ילון

      אגדה שהייתה על נסיך יהודי שירד למחתרת, על לוחמת פרסייה שקבעה גורלות, ועל המלך הגדול ביותר בתולדותינו: "כורש המלך האחרון" של יונתן ילון, רומן היסטורי חדש למבוגרים, מפזר את הערפל סביב דמותו האניגמטית של המלך הפרסי כורש. קראו את הפרק הראשון

      כריכת הספר "כורש הנסיך האחרון", יונתן ילון (יח"צ)
      כריכת "כורש המלך האחרון" מאת יונתן ילון

      עיניו החיוורות של המלך בחנו את עיניו החלושות של התינוק שנח בשלווה בחיקה של אימו. הוא היה קטן וחסר־ישע. האם הוא באמת יכול לסכן אותי, את המלך העליון? תהה לרגע, אך עד מהרה נזכר שתינוקות - טבעם לגדול.

      הוא פנה הצידה והחל לשוטט בחדר השינה המרווח. כשהקיף את המיטה וחלף על פניו של אבי העולל, התעלם מראשו המורכן.

      "אבא?" פנתה אליו האֵם הצעירה לבסוף, ונימה של חשש הסתננה לקולה.
      הוא הסתובב לעברה, אך לא יצר עימה קשר עין.
      "ברשותך, היינו רוצים לחזור לאַנְשָׁאן בקרוב."
      פניו הנוקשות של המלך אַסְטְיָאגֶס לא זעו.
      "אנשיו של כַּנְבּוּזִי זקוקים להנהגתו," המשיכה הנסיכה מַנְדַנָא והחוותה בידה בזהירות לעבר בעלה, "ומן הראוי שבננו יגדל היכן שהוא עתיד לשלוט."

      המלך התבונן לרגע בעיני הברקת של בתו היפהפייה. זיק של הפתעה נדלק בעיניו ומייד כבה. הוא ניגש אליה, התיישב על מיטתה ונישק את מצחה. אז קם ויצא מהחדר ללא אומר.
      המלך אסטיאגס צעד במסדרונות הארמון. הוא עבר לצד תבליטים חצובים בסלע שקישטו את הקירות. אלה הציגו את חייליו עטורי הניצחון לצד העמים המובסים, את נכבדיהם של האחרונים מוסרים לו את דבר כניעתם, וכן את בני עמו צועדים בתהלוכה חגיגית לקראתו. על הקיר של גרם המדרגות שהוביל להיכל המלך הוצב אריה מגולף הנועץ את שיניו החדות בגבה של איילה.

      המלך נכנס להיכלו המפואר. "הבא אליי את אַנְגָארֶס," פקד על שָׁלישו נמוך הקומה ונפוח הגרגרת, שסידר את גלימתו הסגולה בשעה שהמתין לו בכניסה. אסטיאגס עבר בין שני פסלי הספינקס האדירים שנבנו לכבודו, אשר השקיפו על ההיכל משני צדדיו. הוא טיפס במדרגות, התיישב לאיטו על כס המלכות הגדול והמוזהב, והמשיך להרהר בכובד ראש. משרתיו הקיפוהו כפסלים.

      בתוך זמן קצר הגיע מַגיד העתידות להיכל. קומתו של אנגארס הייתה שפופה. הוא חבש כובע לבן ומעוגל שהסתיר את רוב פדחתו דלילת השיער. פניו היו בהירות וחולניות, עיניו קטנות וקרובות זו לזו, אפו חרוטִי וסנטרו מחודד. הוא שירת בארמון קרוב לעשרים וחמש שנה, עוד מימיו של המלך הקודם, אומחישְׁתָר. כמו אביו לפניו, גם אסטיאגס האמין בנבואותיו ונהג להתייעץ עימו בעניינים כבדי משקל.

      "המלך העליון," אמר מגיד העתידות והשתחווה לו עמוקות.
      "השאירו אותנו לבד!" פקד המלך על שומריו ומשרתיו, וכולם יצאו מההיכל במהירות ובדממה.
      "חלמתי הלילה חלום נוסף," פתח אסטיאגס כאשר נותרו ביחידוּת.
      מגיד העתידות התרומם וזקף את ראשו.
      המלך הלם בחוזקה בידית הכס, והיה במכה כדי להרתיע את אנגארס ולגרום לו לקחת צעד אחד אחורה. "חשבתי שדי בסילוקה לאנשאן," סינן המלך בזעם כבוש למחצה. "אמרת לי שאם אשיא אותה למלך זוטר וארחיקה מאֶקְבָּטָנָה אמנע את התגשמות הנבואה."
      "נבואות אי אפשר לבטל," השיב מגיד העתידות בזהירות. "ספר לי, מלכי, מה התרחש בחלומך הלילה?"
      אסטיאגס חרק את שיניו והביט במורת רוח במגיד העתידות הדרוך. "גם הלילה חלמתי על הנסיכה," ענה לו לבסוף, "וגם הפעם היא שכבה עירומה על האדמה."
      מגיד העתידות ליקק בחטף את שפתו העליונה.
      "ידיה היו פרושות לצדדים, עיניה היו עצומות והיא צחקה לעצמה. מתוך רחמהּ החלה לצמוח גפן, ששלחה ענפים ארוכים לכל כיוון."
      אנגארס ספק את כפיו בדאגה והנהן בראשו.
      "הגפן כיסתה את השדות במהירות עצומה וניתצה את כל הבתים בכפרים," המשיך המלך בתיאורו. "ואז היא ריסקה את הארמונות - לא רק באקבטנה, אלא גם בסרדיס ובבבל, בכל העולם. וכל אותה העת המשיכה מנדנא בצחוקה הרם, שהלך והתגבר."
      "כן," אמר מגיד העתידות בארשת מדומה של צער. "הנבואה נכונה."
      "התינוק יפיל אותי וייקח ממני את ממלכתי?"
      "צר לי, מלכי, אך הסימנים מעידים על כך."
      "ומה לגבי כִּיָכְּסָרֶס?" חקר המלך על אודות גורל בנו, יורש העצר. "הוא יפיל גם אותו?"
      "הנבואה עוסקת רק בך, המלך העליון."
      המלך שתק לרגע. "האפשר שבכלל מדובר בסימן טוב?" הקשה על מגיד העתידות, "האין הגפן סימן לשגשוג ולשפע?"
      "אכן שגשוג ושפע, אך לא שלך, מלכי."
      "אז מה עליי לעשות?"
      "חייבים להיפטר מהתינוק," פסק מגיד העתידות, ושפתיו התפתלו כתולעים בשרניות.
      "להרוג אותו?" שאל המלך, אף שהתשובה כבר הייתה ברורה לו.
      "כן, מלכי, אין ברירה, וָלא הנבואה תתגשם."
      המלך שתק שוב, והביט בתסכול באיש הכפוף, שנראה משוכנע לחלוטין בקביעתו הקטלנית. "הבנתי את דבריך," אמר לו לבסוף, "דאג שיקראו להַרְפָּגוּס."
      מגיד העתידות קד לעברו של המלך קידה עמוקה, הסתובב ויצא מההיכל.

      המלך נותר יושב במקומו, ומחה את אגלי הזיעה שהחלו להצטבר על מצחו. הוא ידע היטב מהי ההחלטה שעליו לקבל, אך הלבטים שתקפוהו הפתיעו אותו בעוצמתם. הוא מעולם לא נטה לרגשנות, בלשון המעטה, כאשר נאלץ להכריע בשאלות של חיים ומוות. כבר מזמן הפסיק לספור כמה בני אדם הורה להוציא להורג. עם זאת, הפעם היה הדבר שונה. התינוק הזה הוא דם מדמו. אהבתו לבתו הייתה חולשתו היחידה של אסטיאגס, ואם תגלה שהוא אחראי למות בנה, לא תסלח לו לעולם.
      הרפגוס נכנס להיכל. הוא היה גבר גבוה וחסון בעל עיני עופרת. שיערו דוקרני, מצחו רחב, פיו קפוץ ולסתו מרובעת. הוא כרע על ברכו השמאלית, הנגדית לנדן חרבו. "לפקודתך, המלך העליון."
      המלך סימן לו לקום. "מיניתי אותך לשר הצבא של ממלכתי," פתח.
      "אכן, מלכי."
      "כבשת בשבילי את מצודת אֶרֶבּוּנִי וחיסלת את אוּרַרְטוּ."
      "למען תהילתך," אמר הרפגוס בקול יציב.
      "יש לי בשבילך משימה נוספת, שאָמנם אין בה תהילה, אך יש בה חשיבות רבה. יש לי אמון מלא בך שתוכל לבצעהּ."
      "אעשה כל שתצווה, מלכי."
      המלך השתהה מעט. "קח הלילה את בנה של הנסיכה והוצא אותו מהארמון."
      "התינוק?" הגיב הרפגוס בהפתעה. "נכדך?"
      "יש רק אחד כזה," השיב המלך בקוצר רוח. "קח אותו בלי שאיש ישים לב. רכב איתו הרחק, ורק כשתהיה בטוח לחלוטין שאיש אינו רואה אתכם, היפטר ממנו."
      "להיפטר..."
      "כן. קבור אותו במקום שבו נוכל למצוא אותו מאוחר יותר."
      הרפגוס הרגיש בחילה פתאומית, ונלחם בעצמו שלא לבטא את הזעזוע שחש.
      המלך זיהה את סלידתו. "אולי זו לא נראית לך משימה הראויה לשר צבא," הוא המשיך ונעץ בו מבט מקפיא, "אבל הכרחי שדווקא אתה תבצע אותה. רק עליך אני מסוגל לסמוך בעניין חשוב וסודי כל כך."

      אף שטרם מלאו לו שלושים נשא הרפגוס בתפקיד הבכיר ביותר בממלכת מָדַי, מלבד המלך העליון וכיכסרס, יורש העצר הצעיר. הוא לא היה בן אצילים, אלא גדל בכפר קטן בתנאים צנועים. אף שהסתייג מהפקודה שקיבל, לא היה מוכן לסכן את מעמדו.
      "אל תאכזב אותי, הרפגוס," אמר המלך, ספק בהערכה ספק באיום.
      "לא אאכזב אותך, מלכי."
      שר הצבא השתחווה למלך ועזב את ההיכל הגדול. כשהשליש ניסה להיכנס להיכל, מיהר אסטיאגס לסלק אותו מעל פניו. המלך המשיך לשבת שעה ארוכה על הכס ובהה בפנים חתומות בהיכל השומם.


      "כורש הנסיך האחרון" / יונתן ילון. 184 עמודים.