פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האיש מאחורי "מיסטיק ריבר" מסביר למה הוא שונא לכתוב ספרים

      סופר המתח דניס ליהיין חוזר עם הספר החדש "להתעורר עם הספק", אבל לא כדאי להתרגל לרעיון - בריאיון לוואלה! תרבות הוא מסביר מדוע הוא ממעט לכתוב ספרים, איך הוא מתקשר באמצעותם עם אביו המנוח ולמה הוא שונא את ג'ון וויין

      ביום שלישי אחד בחודש מאי, בשנתה השלושים וחמש, ירתה רייצ'ל בבעלה והרגה אותו. הוא נרתע לאחור ועל פניו מבט מוזר של הכרה, כאילו בעומק ליבו ידע תמיד שהיא תעשה זאת.
      הוא נראה מופתע. היא תיארה לעצמה שגם היא נראית מופתעת...
      הוא הישיר את מבטו אליה, והרגש הלא מובן ביותר השתלט על כל האחרים ותפס את מקומם:
      אהבה...
      ואז נפל מן הסירה ונעלם מתחת למים האפלים.
      יומיים לפני כן, אילו שאלו אותה אם היא אוהבת את בעלה, היתה אומרת "כן".
      לאמיתו של דבר, אילו נשאלה אותה שאלה כשלחצה על ההדק, היתה אומרת "כן".

      זה לא ספוילר. אלה מילות הפתיחה (עם כמה קיצורים) של "להתעורר עם הספק", ספרו החדש של דניס ליהיין - מגדולי סופרי המתח, ודאי בז'אנר הכה מוכר, הכה אהוב, של הבלש הפרטי - שיצא כעת לאור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים. אלא שליהיין הוא סופר של ניגודים - אחרי שיצר את דמויות הבלשים הפרטיים שלו וזכה להצלחה איתם הוא הוציא אותם לגמלאות, והמשיך לכתוב ספרי מתח אחרים - מצליחים לא פחות. בעצם הרבה יותר, כמו "להתעורר עם הספק" ההיצ'קוקי ברוחו.

      "אני מחפש נושאים חדשים. לא שהקודמים - מאבקי הכנופיות האלימות בשכונות העוני - נעלמו, אבל כיום עולם של מישהו יכול להיעלם במחי לחיצת כפתור או חדירה למחשב. עולם של גניבת זהות, עולם שבו כל היקום המוכר לך קורס בבת אחת", אומר דניס ליהיין בראיון מיוחד לוואלה! תרבות. "במידה רבה 'להתעורר עם הספק' דומה ל'שאטר איילנד', בעצם משלים אותו. במרכז שני הספרים נמצאים אנשים שאי הסדר הפנימי שלהם משקף את הכאוס החיצוני בעולם".

      כריכת הספר "להתעורר עם הספק" מאת דניס ליהיין (יח"צ , ידיעות ספרים)
      אי סדר. כריכת הספר "להתעורר עם הספק" מאת דניס ליהיין (ידיעות ספרים)

      ליהיין אינו סופר פורה בהשוואה לסופרים אחרים מהז'אנר: 14 ספרים ב-25 שנים. לורן ד. אסטלמן, שאמנם מבוגר ממנו בעשור, כתב כמעט פי עשרה. רוברט ב' פרקר כתב כחמישים ספרים. בן דורו הרלן קובן - 32. בעצם ליהיין בתפוקתו לא מזכיר את הכותבים המודרניים, בני דורו, אלא את מייסדי הז'אנר הדגולים - דשיל האמט, ריימונד צ'נדלר, ג'יימס מ. קיין - שכתבו מעט והשפיעו הרבה.

      הבלש הפרטי, אותה דמות מיתולוגית אמריקאית, הוא דון קישוט. דון קישוט, נזכיר, אינו רק אדם בודד המסתער על טחנות רוח - שזו, יש יגידו, מהותו - הוא רומנטיקן. הבלש האמריקאי יודע שלכל היותר הוא ינקה ליום אחד, פינה אחת בעולם מעוות. אבל הוא ממשיך לעשות זאת - כי אין לו בררה. כי הוא חייב. כי זו משימתו, זה ייעודו.

      דניס ליהיין נכנס לתחום מיתולוגי - ועמוס. מאז שנות העשרים מסתערים הבלשים הפרטיים על מדפי המתח הקורסים של חנויות הספרים, והוא הביא קול אחר. ראשית, לא בלש אחד אלא שניים, העובדים יחד - גבר ואישה, פטריק קנזי (המספר) ואנג'לה ג'נארו - ושנית, במשפט אחד: הוא יודע לכתוב. לא רק רפליקות שנונות, אלא דמויות.

      מתוך הסרט שאטר איילנד (יח"צ)
      שחקנים רוצים לגלם דמויות טובות. ליאונרדו דיקפריו ב"שאטר איילנד" (צילום: יח"צ)

      שלושה מספריו עובדו לקולנוע: "נראתה לאחרונה" שביים בן אפלק בכיכובו של קייסי אפלק, "שאטר איילנד" שביים מרטין סקורסזה בכיכובו של ליאונרדו דה קפריו, ו"מיסטיק ריבר" שביים קלינט איסטווד ובכיכובם של שון פן, קווין בייקון וטים רובינס. אין יותר איי ליסט מהשמות האלה. איך זה קרה, אני שואל אותו. "אני לא לוקח קרדיט", הוא מצטנע. "או בעצם לוקח קרדיט על דבר אחד - הרי ראיתי עיבודים איומים לספרים טובים. אני יודע לכתוב דמויות. נראה שכתבתי דמויות ששחקנים טובים רוצים לגלם. שחקנים טובים עובדים עם במאים טובים - ולהפך". וכמובן הצלחה מולידה הצלחה. העיבודים, בעיקר "מיסטיק ריבר" אך גם "שאטר איילנד" שהיו הצלחות קופתיות וביקורתיות, שמו את ליהיין גם על המפה ההוליוודית.

      אבל הוא לא החל בהוליווד הנוצצת, אלא הכי רחוק משם, בבוסטון. ליהיין נולד בדורצ'סטר - אחת השכונות היוצאות מחישור הגלגל שהוא ליבה העתיק, העשיר של בוסטון. שכונת עוני אירית, לשם הגיעו הוריו, מהגרים איריים שעזבו את מולדתם אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא גדל ליד קו הגבול בין דורצ'סטר לסאות' סייד, שם היתה ממלכתו של ווייטי בולגר, הגנגסטר האירי הנודע ששלט בבוסטון, שקיבל הגנה מהבולשת הפדרלית, נמלט, נתפס והונצח בסרט "חוקי הפשע". בשלוש שכונות סמוכות - דורצ'סטר, רוקסברי ומאטאפן היו 70% ממקרי הרצח של בוסטון. "גם כיום אני מרגיש בטוח להסתובב בשכונות האלה", אומר ליהיין, "למרות שההרכב האתני שלהן השתנה (בזמנו הן היו שכונות איריות, כיום היספניות ושחורות) - כי אני בן המקום. אני מכיר את החוקים".

      וכשהוא כותב את ספרו הראשון, "משקה לפני המלחמה", שבו מוצגים לראשונה הצמד פטריק ואנג'לה, הוא לא מייפייף דבר. אנג'י היא אישה מוכה בידי פיל, בעלה שהיה החתיך של בית הספר והיה לשתיין אלים. והיא נשארת איתו למרות זאת. הגיבוי של השניים הוא בריון מטורף לבן, אלים וגזעני. וכשהשניים נרדפים בידי כנופייה של צעירים שחורים, פטריק, הגיבור המספר, מוצא את עצמו מתנשף בזמן קרב היריות, אומר פעם אחר פעם "שחורים מז...", כינויים גזעניים איומים. אין אלגנטיות, אין שום תקינות פוליטית. אלה הרחובות הקשוחים. "זו היתה החלטה מודעת. זה הרגע החשוב ביותר בספר. לא רציתי גיבור שהוא האדם הלבן שמעל לכל הגזענות, אלא מי שהוא באמת. פניתי עם הספר להוצאות ספרים - והן הסכימו לרכוש אותו - בתנאי שאוותר על הקטע הזה. וסירבתי. הייתי כל כך עני עד שלא יכולתי להיות עני יותר - ועל כן סירבתי להתפשר על עקרונותיי, וניצחתי".

      שון פן, מיסטיק ריבר (יח"צ)
      חוקי רחובות העוני של בוסטון. שון פן מתוך "מיסטיק ריבר" (צילום: יח"צ)

      ועוד דבר לגבי גיבורי ספריו - הוא שונא אותם. בערך: "אני שונא גיבורים. הכוונה לגיבור המערבון נניח, האיש בכובע הלבן, זה שלא טועה אף פעם, עושה את המעשה הנכון כל פעם. שהוא מעל לכל. אין גיבור שהוא מעל לכל". ואם נשווה את פטריק ואנג'לה לספנסר, גיבורו של רוברט ב' פרקר - שלושה בלשים פרטיים הפועלים באותה עיר בדיוק? לכל אחד קבוצת תמיכה - פטריק, אנג'לה ובובה הבריון האלים, ולעומתם ספנסר עם זוגתו דוקטור סוזן סילברמן הפסיכיאטרית היהודיה והוק, איש-זרוע שחור שבא מהגטו וכיום עובד עם ספנסר?

      "הם באים מעולמות שונים. לכאורה הם פועלים באותה עיר - אבל הם לא. ספנסר פועל בלב העיר העשיר - הבלשים שלי בשכונות. בעצם הספר הנוכחי, 'להתמודד עם הספק', הוא הראשון שעלילתו מתרחשת באזורים העשירים של בוסטון, שאליהם עברתי כשהתחלתי להצליח".

      למרבה צערי ליהיין הוציא את פטריק ואנג'לה לגמלאות אחרי שישה ספרים, אבל אולי יחזיר אותם - תלוי כמובן בתמריצים. התפוקה הספרותית שלו, שגם ככה הייתה מעטה, מידלדלת עוד יותר. יש לו הסבר: "אומר לך משהו שמוציא לאור שלי ודאי לא היה רוצה שאומר - לאחרונה אני מתמקד בתסריטים. הם הרבה יותר קלים". אתה מזלזל בתסריטים, כך זה נשמע, אני מעיר, והוא מזדעק: "חלילה! אבל תחשוב על כך - אני מתייסר כשאני מתאר סצנה בספר. פעם לקח לי שבוע לתאר הליכה של הגיבור לאורך רחוב, במשך שתיים-שלוש פסקאות. אני צריך לצייר באמצעות העט את הסצנה כולה. וזה קשה. בתסריט אני כותב 'פנים, חדר מגורים, יום' וזהו".

      אידריס אלבה, הסמויה (יח"צ , HBO)
      כבוד בין סופרים. מתוך "הסמויה", שגם לה כתב ליהיין (צילום: יח"צ)

      הוא גם מופיע בתפקידי אורח בחלק מסרטיו, והופיע בדמות עצמו בסדרה "קאסל", שגיבורה הוא סופר ספרי בלשים הפותר תעלומות בשיתוף עם בלשית משטרה. מדי פעם הסופר הבדיוני, בגילומו של נתן פיליון, משחק פוקר עם הקולגות, סופרי בלשים אמיתיים המשחקים את עצמם, ובהם ליהיין.

      זה מציאותי? רעות בין אנשים שהם בסופו של דבר מתחרים? "כן, ג'ורג' פלקנוס (שלושה מספריו תורגמו לעברית, גם הוא כותב על צמד חוקרים וזירת עלילותיו היא וושינגטון הבירה. א"נ) חבר טוב. אנחנו מדברים, אנחנו מתייעצים. מה שמחבר בינינו הוא ששנינו בני מהגרים, וגדלנו לאהוב את הערים שלנו, הערים שהן גיבורות ספרינו דרך אהבת האב. האבות היגרו והפכו את העיר שבה נולדנו לעיר שלהם. התחלנו יחד, כתבנו יחד, הרקע דומה - והתחברנו". השניים גם כתבו עבור הסדרה "הסמויה", והתאחדו עם היוצר דיוויד סיימון לטובת סדרה חדשה שלו על רקע מלחמת האזרחים בספרד, "A Dry Run".

      אביו של ליהיין עבד באחד האתרים המיתולוגיים של בוסטון - פנוויי פארק, משכנה של הבוסטון רד סוקס, קבוצת הבייסבול המקוללת של העיר, זו שמאבקה נגד היאנקיס מניו יורק היה לאגדה ספורטיבית, לאמריקאים לפחות. "כשאני כותב על פטריק אני לא כותב עליו, או עלי - אני כותב הספד לאבי", אומר ליהיין. "ואביו של פטריק הוא אדם רע. הוא מפלצת. הוא כבאי אמיץ - ושתיין אלים. יש ביטוי אירי - מלאך בחוץ, שטן בבית. והכרתי רבים כאלה. כזה הוא אביו של פטריק, כזה הוא פיל, בעלה של אנג'י. וכן, הקלישאות על האירים מדויקות. ראיתי הכל - את השתייה, את מצעדי סנט פטריק, את תחרויות השנינה בשליטה בשפה, הקתוליות. הכל שם", הוא אומר.

      הסופר דניס ליהיין (יח"צ , Gaby Gerster / © Diogenes Verlag)
      דניס ליהיין (צילום: Gaby Gerster / © Diogenes Verlag)

      הערים הן גיבורות הז'אנר לא פחות מאשר הבלשים הפרטיים עצמם. מרלו הוא איש לוס אנג'לס, ספייד סן פרנסיסקו, איימוס ווקר מדטרויט המתפוררת, וכך הלאה. ואם ניקח את פטריק ואנג'י ונעביר אותם מהשכונה האירית בבוסטון לשכונה אירית בניו יורק? "זה לא יעבוד. הם חייבים את הסביבה שלהם, כל שכונה שונה מעט, כל עיר שונה. לכאורה שכונות המהגרים דומות, התרבות משטחת הכל - אבל לא. הדקויות עושות את ההבדל. ובעצם, ספרי המתח הם כתיבה חברתית. אני כותב על הפער הזה שבין אלה שיש להם הרבה לאלה שיש להם מעט, או אין להם דבר. זה מה שמעניין אותי. אני לא רוצה להסתכל על תרבות מבחוץ ולהחליט מה היא, אלא לראות אותה מבפנים, מהשטח".

      שתי דמויות איקוניות יצרה התרבות הפופולרית האמריקאית - האקדוחן והבלש הפרטי. לכאורה הן דומות, אפילו זהות, אדם טוב הנכנס לסמטה לבדו, מנקה את העיירה או את העיר מהרשע. אלים, שתקן, בודד. אבל יש ביניהן הבדלים משמעותיים: האקדוחן פועל באור השמש, בעיירות הקטנות, הלבנות ברובן המכריע, וכשיסיים את עבודתו אנו יודעים שהציוויליזציה הגיעה, מעתה תשרור תרבות של אכיפת חוק, והוא ימשיך הלאה, ירכוב את השקיעה. כך לפחות במערבונים המיתולוגיים, "שיין", למשל.

      הבלש הפרטי עובד לאורות הניאון של העיר הגדולה, ובה מהגרים, קהילות שונות. הוא יודע שגם אם ינקה פינה אחת - השחיתות תישאר. הוא חייב להמשיך ולקום למחרת, לפתור עוד תעלומה, כי אין לו ברירה אחרת, כי זו מהותו. האקדוחן במערבונים הקלאסיים אינו ציניקן. הבלש הפרטי, שנוצר באותן שנים, כן.

      "אני שונא את הסרט 'ריו בראבו'. אני שונא את ג'ון ויין, אדם שהשתמט מגיוס במלחמת העולם השנייה חמש פעמים, והיה לגיבור המערבונים, סמל הגבריות האמריקאית. הוא בולשיט טהור. אני מעדיף את קלינט איסטווד, הריאליסטי, הקודר".

      ולסיום, משהו מסוד הכתיבה? האם אתה יוצא לדרך אחרי שמיפית את העלילה, את הגיבורים, ואז אתה ממלא בצביעות מכחול בין הקווים, או יוצא לדרך שבה הגיבורים והעלילה מושכים את הספר לכיוונים בלתי צפויים - גם על ידך, אולי אפילו בניגוד לרצונך? "כשאני מתחיל לכתוב אני יודע שלושה דברים בלבד - דבר אחד, משהו, על ההתחלה, דבר נוסף על האמצע ודבר אחד על הסוף. כל השאר הוא תגלית", אומר ליהיין. עכשיו גם אנו יודעים את הסוד - נשאר רק לשבת ולכתוב את רב המכר שלנו.