שני דברים עיקריים יש בהם כדי לגרום לישראלי להישאר בביתו ולוותר על תוכניותיו: פיגועים וגשם. למרות המבול העז להחריד התנתקו מהפוך בבוקר יום שישי קרוב ל-300 צעירים, בכדי לפזז על נפשם מול חוות השקמים, מקום משכנו של הנושא בתואר ראש הממשלה. והפיגועים? הפיגועים היו הפעם דווקא חלק מהסיבה לצאת מהבית.
בכל זאת הראה מזג האוויר אותותיו ועזר לסמן את "רייב נגד הכיבוש" מס' 2 כרייב הקצר ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית - הריקודים נמשכו רבע שעה בלבד! מפאת הגשם והבוץ, שהביאו לשינוי במיקום הרחבה, הורו השוטרים על סגירת המוזיקה כבר אחרי הטרק השלישי. אך כמו שהסבירה אחת המארגנות, לא היה צורך ביותר מזה. 15 דקות מספיקות כדי לגלגל מצלמות ולהפעיל מיקרופונים. בשביל אייטם תקשורתי מספיק שוט צבעוני אחד, וכשהמטרה העיקרית היא הדהוד מתועד, אין שום טעם להתפלש בבוץ שעות נוספות ולחטוף מכות משוטרים.
כל זה מעמיד את מסיבת המחאה הזו באור שעשוי להיראות מגוחך. גם הרייב הראשון זכה לביקורת מסוג זה: רייב אמיתי הוא התארגנות ספונטנית, יש בו המון סמים, אין לו אישור מהמשטרה ולא מודיעים עליו מראש בתקשורת. ולכן הרייב האחרון הוא בכלל לא רייב, עוד יותר מקודמו, מפני שהיה רייב בזק שכזה, הוא מקסימום שיעתוק של רייב, דימוי של רייב. אבל זה בדיוק מה שכל כך גאוני בו.
זה היה יותר כמו לנסוע עד לבית של שרון רק בשביל לתקוע לו נוד בפנים, או כדי לזרוק עליו עוגת קצפת. אקט קצר וקולע. והרעיון להזמין תקשורת בשביל רבע שעה של ריקודים הוא רעיון מבריק שעושה שימוש פארודי בכללי המדיום, שמכיר היטב את הכוח של התקשורת. הרייב, גם אם הוא לא מספיק רייב בשביל מומחים למסיבות, קיים כל עוד הוא קיים בתקשורת. את גודלו ועוצמתו לא יקבעו כאבי הרגליים, אלא מספר דקות האוויר שלו.
המטרה של "רייב נגד הכיבוש" היא להיוולד בתקשורת ואגב כך לחשוף את האופן שבו כל המציאות שלנו נולדת בתקשורת: בדיוק כפי שהאיום העיראקי נולד בטלוויזיה ולא בעיראק, בדיוק כפי שהפרנויה ממדינה פלסטינית מקורה בכותרות העיתונים ולא בפלסטינים, בדיוק כמו שעבור רובנו פיגוע נוצר קודם כל בחדר החדשות, עם ציורים של אוטובוסים, חיצים וכוכבים כתומים, וכפי שילדים רעבים קיימים בשבילנו ברגע שבו הם זוכים לכתבת "יומן", ונעלמים מיד אחר כך.
יאמרו הציניקנים: אפשר היה אם כך, באותה מידה, לשכור כמה צעירונים עם ג'ל מסוכנות דוגמנות, לצלם אותם בסווטשירט אדידס מול חוות השקמים ולשלוח לעיתונים. אבל העובדה שהרייב הזה מבקש להצטלם אין בה כדי לפקפק בכנות הרגשות: כל מי שהיה שם באמת חושב שרק סיום הכיבוש יכול לתת לנו ולשכנינו תקווה, כל מי שהיה שם רוצה לחיות ובאמת מפחד למות בגלל השטויות של שרון והחברים שלו. לא סתם יצאנו מהבית ביום הכי גשום בשנה. ואכן, זה אמנם לא אומר שאנחנו מוכנים גם למות או ללכת מכות בגלל זה. כשהוצעו כמה רעיונות כמו להמשיך את הרייב בהתנחלות או להתנגד לשוטרים, לא נשמעה הסכמה נלהבת מצד הרייברים. אין לנו את הרוח האידיאולוגית שיש לנוער הגבעות, שמביאה אותם להיקשר בשלשלאות ולעבור על החוק, אין לנו את זה כי זה בדיוק הדבר שנגדו אנחנו מוחים. אנחנו רוצים לחיות, בצורה הכי פשוטה, ביחד אבל גם לחוד - לא כעדר הכבשים של אריק שרון, או זה של שרה'לה שרון בכיכר. והריקוד, גם אם רק לרגע סמלי, מעביר את המסר הזה בצורה הכי טהורה.
נראה שמעמדו של הרייב בישראל רק הולך ומתעצם. יכול בהחלט להיות שעם הזמן יידרסו הרייברים על ידי הממסד כקומץ קיצונים, אבל מצד שני יכול להיות שהזמן והייאוש רק יחזקו את ידי המחאה, הדימוי יהפוך לממשות ונוכל לראות 3,000 צעירים רוקדים באקסטזה של שלושה ימים ולילות מול חוות השקמים. הרי בפוסט-עולם שבו אנחנו חיים השעתוק לעתים קודם למקור, הרייב שנולד בתקשורת יכול לצמוח לוודסטוק ממשי. איך שלא תתפתח תגובת הצעירים בישראל, נראה בעיניי "רייב נגד הכיבוש" כאחד הסימפטומים המוצלחים והחשובים של התקופה הכי רעה בחיינו.
אייטם לגבות
5.1.2003 / 18:18