משפחת אדמס נולדה לראשונה כרצועות קומיקס של המאייר צ'רלס אדמס, שהציג בפנינו את אחת המשפחות האפלות אך המשעשעות בתולדות התרבות האמריקאית. בשנות השישים נוצרה בהשראתה סדרה טלוויזיונית עם שחקנים בשר ודם, ובשנות השבעים גם סדרת אנימציה. המשפחה חזרה לתודעה בתחילת שנות התשעים בזכות סדרת סרטים מצליחה, אבל הפעם עם שחקנים בשר ודם. עכשיו, היא סוגרת מעגל וחוזרת לקולנוע, אבל שוב באנימציה.
מבין שלל סרטי האנימציה שעלו כאן לאקרנים לרגל סוכות, רק "משפחת אדמס", מוצג הן בעותקים מדובבים והן בגרסה המקורית, כך שככל הנראה המפיצים סבורים כי הוא יכול להתאים גם לקהל הבוגר. אך האמנם זה המצב? כמעריץ של המותג עליו הוא מבוסס, רצתי לסרט בהתרגשות רבה, אך למרבה האכזבה גיליתי כי זו חוויה שבהחלט אפשר לוותר עליה.
כנהוג בהוליווד של ימינו, הסרט חוזר אחורה כדי להתחקות אחר שורשיהם של הגיבורים, ולבדוק כיצד עוצבה ההוויה שלהם כפי שאנו מכירים אותה. כלומר, הוא מתאר כיצד ראשי המשפחה, גומז ומורטישה, מקימים את אחוזתם האפלה. כמובן שהם לא נאים בעיני השכנים, וחלקם מנסים להעיף אותם מאדמתם, אך השניים לא מוכנים לוותר כל כך מהר. בינתיים, בתם וונסדיי ובנם פגסלי עוברים תהליכי חניכה והתבגרות, וברקע מסתובבות גם כל הדמויות האחרות המוכרות לנו מן הגלגולים הקודמים של המותג, ובראשם הדוד פסטר וחיית המחמד של המשפחה, שאינה אלא כף יד קטועה וצייתנית.
את כל אלה, מדבב בגרסה המקורית צוות מרשים של שחקנים ושחקניות - אוסקר אייזק כגומז אדמס, שרליז ת'רון כמורטישה, קלואי גרייס מורץ כוונדסי, וגם בט מידלר, אליסון ג'אני, מרטין שורט ואלזי שורט, שפרצה ב"כיתה ח'" והפכה בזכותו לאחת השחקניות המבטיחות בהוליווד. על הבימוי הופקדו שמות מבטיחים אחרים - קונרד ורנון וגרג טירנן, שכבר ביימו יחדיו את "מסיבת נקניקיות", שהיה לדעתי מוערך יתר על המידה, אבל ריסק קופות והתחבב על רבים ורבות.
אך ההבטחה לא מתקיימת, ולא צריך אפילו להשוות את הסרט החדש לגרסאות המוצלחות יותר שקדמו לו כדי לעמוד על חולשתו. "משפחת אדמס" מתגלה כפרווה לחלוטין - הוא לא מצחיק ולא אפל, לא שנון ולא קודר. הדמויות אווריריות לחלוטין, קווי העלילה דלילים והפאנצ'ים חלשים, והכל נועד להעביר בצורה מגושמת למדי מסר אחד בלבד, שחוק לעייפה וקצת צבוע כשהוא בא מאולפן הוליוודי גדול: שלהיות כמו כולם זה סתם אבל להיות שונה זה יפה.
הצפייה בסרט אינה מזיקה או מעיקה במיוחד, אבל היא חולפת בלי להותיר חותם. אין בום שום רגע מוצלח באמת, והסיבה היחידה לעשייתו ולקיומו היא שבהוליווד מעדיפים כרגע להתבסס על קניין רוחני קיים- כלומר, מותגים שכבר יש להם קהל שבוי כלשהו, שהוצאות ההפקה והשיווק שלהם לא יהיו סיכון גדול מדי.
מעבר לשיקול הכלכלי הזה, מדובר בתוצר חיוור ודהוי. מי שמכיר את המקור לבטח לא יתרשם, אבל גם ילדים וילדות שכבר צפו ביותר מסרט אחד בחייהם לא אמורים להתלהב במיוחד. היה מפתה לחלום ש"משפחת אדמס" יתגלה כאופציית בילוי קולנועית חוצת דורות, אבל בפועל מתברר שאי אפשר לבנות על הסוכה הזו.
