פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מזהים אתכם עם הימין הקיצוני והדתי, אבל ישראל היא המדינה המגניבה בעולם"

      במאי "פרסיליה מלכת המדבר" חוגג חצי יובל לסרט במקום שבו הוא הכי הצליח, קלוד ללוש וגיא נתיב מחליפים חוויות מהאוסקר ושני הסרטים הישראלים שהצליחו להפתיע ולרגש. סיכום אמצע מפסטיבל חיפה

      "מזהים אתכם עם הימין הקיצוני והדתי, אבל ישראל היא המדינה המגניבה בעולם"
      יונייטד קינג

      פסטיבל הסרטים בחיפה יצא לדרכו במוצאי שבת, ובתחרות הישראלית העלילתית שלו הוקרנו כבר ארבעה סרטים, מתוך שבעה בסך הכל שמשתתפים בה. מתוכם, בכולם היה עניין מסוים ושניים אף הצטיינו.

      אחד מן המצטיינים הוא "בשורות טובות" של ארז תדמור הפורה ("ארץ פצועה", "נמל בית" ועוד) שמציג את נלי תגר ורועי אסף המצוינים כזוג החווה שבעה מדורי גיהנום בשל רצונו להביא ילד לעולם. השניים נכנסים לתהליכים מפרכים של טיפולי פוריות קשים כשלעצמם, שגם מעצימים את הבעיות המשפחתיות/זוגיות/מקצועיות/כלכליות שמהן סבלו מלכתחילה. הסרט כתוב נהדר ומשוחק נהדר, לא רק בידי שני הכוכבים הראשיים אלא גם בזכות הצוות המרשים של שחקני ושחקניות משנה, שכולל גם את אלי גורנשטיין, רמי הויברגר, שמיל בן ארי ואוולין הגואל. העבודה של הבמאי עם הצלם דניאל מילר מספקת הרבה טאצ'ים יפים, והתוצאה מצליחה להתעלות מעל לנפח של דרמה קאמרית ולהתגלות כעוצמתית ומרגשת. מעל הכל, כוחה בכך שהיא מיטיבה להמחיש באופן חסר פשרות עד כמה החיים קשים, אם כי בסופו של דבר יש בה מספיק אמונה בממסד הרפואי והמשפחתי כדי למצוא בשורה טובה בקצה המנהרה.

      המצטיין השני הוא "אפריקה", סרטו העלילתי הארוך הראשון של אורן גרנר, שהגיע לחיפה לאחר הקרנות בכורה עולמיות מוצלחות בפסטיבלים של טורונטו וסן סבסטיאן. הסרט צולם ביישוב הקהילתי של הוריו, והם עצמם מככבים בו, אך הוא לרגע לא נראה תיעודי. להפך, יש באיכויות שלו משהו פואטי, ספרותי אפילו. התסריט והמצלמה מתמקדים באביו של הבמאי, המתקשה למצוא את עצמו בגיל הפנסיה, והשאלה שעולה היא האם הצליח להגשים את חלומותיו, או שחייו נותרו פנטזיה לא ממומשת? האם הטיול ליבשת השחורה, בשמו נקרא הסרט, מסמל את ההרפתקאות המופלאות שצבר, או את המרחק שנותר בינו לבין שאיפותיו? כך או כך, מדובר ביצירה ייחודית: אותנטית ופנטסטית, קרובה ומרוחקת, אינטימית ואוניברסלית, וכל מי שצופה בה נתקף בחשק עז להרים טלפון להוריו.

      בשורות טובות (יח"צ , האקדמיה הישראלית לקולנוע)
      הרבה יותר מדרמה קאמרית. מתוך "בשורות טובות" (צילום: יח"צ)

      בקצה הז'אנרי יותר של הקולנוע הישראלי, חיכה לנו "מיראז'" של דוד בן ארי, הפועל בסוגה שכמעט ולא קיימת אצלנו - סרטי פשע. לכן, יותר מעשור עבר בין סרטו זה לעבודת הביכורים שלו, "המפטיר", וגם אותו הוא עשה בשיניים ובעשר אצבעות. התסריט מתגלה כמעין גרסת עולם הפלילים ל"בית לחם", ועוקבת אחר מודיע במנוסה הנמצא בלימבו בין שני צדדי המתרס. ליאור מילר, שעושה תפקיד טוב, מככב בה בצד שמות מוכרים פחות, וככל הזכור לי, זהו גם אחד הסרטים הישראלים הראשונים המציגים דמויות של עבריינים החיים בעולם החרדי. בתחילת ההקרנה התיישבה לידי מנהלת של אחד מן הפסטיבלים היהודיים באירופה והתריעה שבוודאי תצא לאחר עשר דקות. היא דווקא נשארה עד הסוף, והודתה - "זה היה עשוי טוב, מותח, הוא יודע את העבודה". היא צודקת.

      את תעודת האמצע של התחרות העלילתית נסיים עם "שעתו האחרונה של מר קול", סרטו הטרי של דורון ערן, מן הוותיקים ביוצרי הקולנוע המקומיים, שהתבסס על תסריט של יהושע סובול. מדובר למעשה במעין הצגת יחיד, בכיכובו של שחקן אחד בלבד - אוהד שחר, מי שקולו הנהדר נשמע ברבים מן הלהיטים המדובבים שמוצגים על המסכים בחגים.

      שחר מגלם כאן עורך דין שעומד להיכנס לכלא, ומנצל את השעה שנותרה לו מחוץ לסורגים כדי לעשות כמה שיחות טלפון דחופות שעשויות להפוך את הקערה בתיק בגינו נידון למאסר. זה רעיון יפה, שבאופן נדיר לקולנוע הישראלי עוד יכול לשמש בסיס לעיבוד מחודש אמריקאי, וכמה בחירות בימוי של ערן מוציאות ממנו לעתים את המיטב. בסיפור יש עוקץ רלוונטי ואקטואלי, שכן הוא עוסק בשחיתות ממסדית ובקשרי הון-שלטון, אז מה חבל שהתסריט כל כך מופרך ובעיקר כה מיושן וסקסיסטי. כמעט כל הדיאלוגים כאן הן שיחות הסגברה, בהן הנשים מהצד השני של הקו מוצגות כהיסטריות המחכות להוראות בנימה פטרונית. בוא נקווה שעו"ד קול ייצא מהכלא אדם טוב יותר.

      שעתו האחרונה של מר קול (יח"צ , פסטיבל חיפה)
      רצף שיחות הסגברה. מתוך "שעתו האחרונה של מר קול" (צילום: יח"צ)

      מחוץ למסגרת של התחרות הזו, הסתובבו בפסטיבל שני במאים שזכו באוסקר, בהפרש של חמישים שנה: קלוד ללוש, מי שקטף את הפסלון על "גבר ואישה" בשלהי שנות השישים, הגיע לחיפה לרגל הפרמיירה המקומית של סרטו החדש, "שנות חיי היפות ביותר"; גיא נתיב, שזכה בו השנה על הסרט הקצר "סקין", הציג בו את הקרנת הבכורה הישראלית של סרטו הארוך בשם הזהה, שיעלה בהפצה מסחרית רחבה בסוף השבוע הבא. שתי ההקרנות של הדרמה הזו היו מלאות עד אפס מקום, והאווירה בהן היתה מחשמלת. ריאיון נרחב עם היוצר יתפרסם כאן בתחילת השבוע הבא.

      במאי נוסף שאפשר היה לתפוס איתו כמה מילים בחיפה הוא סטיבן אליוט, הקולנוען האוסטרלי שהגיע לכרמל כדי לחגוג חצי יובל ל"פרסיליה מלכת המדבר", המיוזיקל הפולחני ופורץ הדרך, שהעמיד במרכזו דראג קווינס וטרנסקסואלית בימים בהם נדיר היה להיתקל בדמויות כאלה על המסך הגדול. עשרים וחמש שנה אחרי, בעותק מחודש ומהודר, הסרט נראה מרהיב מתמיד, אך למרות התדמית השמחה שלו, הצפייה בו מבהירה עד כמה יש בו ממד מלנכולי.

      "יש לי יחסי אהבה-שנאה עם הסרט", מודה הבמאי בשיחה עם וואלה! תרבות. "לקח לי הרבה זמן להתאושש ממנו, כי בגללו שמו אותי במשבצת וציפו ממני להמשיך לעשות סרטים על שמלות דראג ושום דבר אחר. בכל פעם שהצעתי רעיון היו אומרים לי 'זה מעולה, אבל זה לא פרסיליה מלכת המדבר'. רק לאחרונה למדתי לאהוב אותו בכל זאת, כי הבנתי עד כמה המסר שלו השפיע על אנשים. היתה לנו עכשיו הקרנה מיוחדת בהונג-קונג ועשרה טרנסים באו ואמרו לי שהם מצאו את עצמם ועברו את התהליך רק בזכות הצפייה בסרט".

      סטיבן אליוט (יח"צ , זיו עמר)
      יחסי אהבה-שנאה עם סרטו המצליח. סטיבן אליוט, במאי "פרסיליה מלכת המדבר", בחיפה (צילום: זיו עמר)

      אמרת לפני ההקרנה שבאופן פרופורציונלי, ישראל היא המדינה בה הסרט זכה להצלחה הגדולה ביותר, עם הכמות הכי גבוהה של צופים ביחס לאוכלוסיה. קיבלת אי פעם הסבר לזה?

      "ההצלחה בישראל תמיד הדהימה אותי. הרבה אנשים מזהים את המדינה הזו עם הימין הקיצוני והדתי, אבל האמת שזו המדינה הכי קולית בעולם. אני פה כבר כמה ימים, הייתי בתל אביב לפני שבאתי לחיפה, וזה המקום הכי מגניב בעולם. לאור כל האנשים המגניבים שיש פה, אתה שואל את עצמך על מה כל הרעש שעושים סביבכם בחדשות".

      יש מקום בעולם שבו הסרט לא הצליח?

      "כן, באנגליה. בזמן שבישראל הוא התפוצץ, באנגליה הוא כשל. אני חושב שזה בגלל שהאנגלים המציאו את הארון. נוח להם להסתתר בו. הם התביישו ללכת לקולנוע לראות סרט כזה. רק אחר כך, כשיצא בדיוידי והם היו מסוגלים לראות אותו בסתר, הוא זכה להצלחה".

      הפתיחה של "פרסיליה מלכת המדבר"

      אחד האספקטים המיתולוגיים ביותר לגבי "פרסיליה מלכת המדבר" היה ונותר הפסקול שלו, כולל הביצוע הבלתי נשכח ל- "I've Never Been to Me" של שרלין, שפותח אותו. הבמאי ואני מנהלים שיחה ארוכה על מוזיקה בכלל ועל אבבא, וכך הוא מחליט להיפתח ומציע לי לשמוע סיפור שלדבריו, לא סיפר אף פעם. "צילמנו את הפתיחה ואת הסיום באותו יום, והתכנון המקורי היה לפתוח עם 'One Of Us' של אבבא ולסיים עם 'מאמה מיה' שלהם. הכל כבר היה מוכן לזה, אבל ברגע האחרון קיבלתי טלפון שיש בעיות חוזיות ואולי לא נוכל להשתמש בקטלוג של אבבא, אז אני צריך לבחור משהו אחר. הסתכלתי מחדש באופציות שכן היו רלוונטיות, ובחרתי ב-'I've Never Been to Me'. היו לנו רק כמה שעות להיערך לזה, ונדרשנו בזריזות שיא להחליף את כל מה שהכנו במשהו אחר לגמרי. זה היה מטורף".

      "כמובן שרגע אחרי שסיימנו לצלם את הסצינה, הגיע הטלפון שאפשר להשתמש בשירים של אבבא, אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשביל הפתיחה, אז נשארנו רק עם 'מאמא מיה' בסוף. אני שמח שזה ייא ככה, כי בסופו של דבר הבחירות המוזיקליות היו מושלמות. הגורל עמד כאן לצידנו".

      בטח שואלים אותך מיליון פעם ביום אם יש סיכוי לסרט המשך.

      "שואלים אותי מיליון פעם ואני תמיד עונה אותה תשובה. את הסרט הראשון עשינו בצורה טבעית, בלי לחץ, אבל אז הוא הצליח כל כך, שאם נעשה לו המשך, אתה יכול רק לתאר לעצמך איזה לחץ יהיה עלינו. צריך לחשוב טוב מאוד אם זה רעיון טוב ואם כן, איך עושים אותו לפרטי-פרטים כדי שלא יתקלקל".

      נפגשת כאן גם עם סטודנטים וסטודנטיות לקולנוע. מה אמרתם להם/ן?

      "שיחייכו יותר. קולנוע זה לא מדע טילים, זה צריך להיות כיף. זה גם מה שאני אומר לשחקנים שעושים לי את המוות. הלו, אנחנו מתפרנסים מלשים על עצמנו תלבושות מצחיקות, משלמים לנו על זה. זו עבודה נהדרת. אנחנו אולי יכולים לעזור לשנות את העולם, אבל אנחנו לא מצילים את העולם. אנחנו לא מנתחי מוח. אז תהיו קצת פחות רציניים, בבקשה".

      קלוד ללוש וגיא נתיב (יח"צ , פסטיבל חיפה)
      שני אוסקרים. קלוד ללוש וגיא נתיב בחיפה (צילום: אבנר שביט)