גל גל גלגל"צ

"בעדינות", התקליט החדש של איגי וקסמן, איך נאמר, לא הפיל אותי חזק מדי מהכיסא, אך היווה הפתעה נעימה עבורי. הטייטל של האלבום הזה הוא מאלה שאני הכי מפחד מהם. בחלומי הרע ראיתי את וקסמן, נערת הרוק, עוטה על עצמה ערפל דביק של בושם יקר ומסריח, מפזרת נצנצים וכינורות לכל עבר ומבצעת את הספין שמולו יוצר ישראלי אינו יכול לעמוד - ההתבגרות. כלומר, ההתרפסות, שבמקרה מתאימה לתדרים מסוימים ברדיו הפקקים. השלב בו היוצר נשבר ומחליט לקבל הכרה, עוד קצת מזומנים עלובים ותדמית של וטראן שבע קרבות, שהחליט להניח לעולם ולעצמו ולהיות עם שניהם ברוגז.

ועם זאת, למרות שהאלבום החדש של וקסמן לא יאתגר את עור התוף של עורכי גלגל"צ הפרועים, משהו החזיק אותה ומנע ממנה להתבגר במובן המעופש, ואת זה אפשר להסביר רק באהבתה הכנה של איגי למוזיקה. אולי היא לא יוצרת שלא תיאמן, אבל באלבומה השלישי היא ממשיכה להיות מחויבת לאהבה שלה.

רוב השירים ב"בעדינות" לא רעים. בכולם המוזיקה של הנגנים מצוינת. המילים של וקסמן משדרים אינטימיות מפוכחת ולא זולה. השירה שלה, תמיד מעוררת מחלוקת, נשמעת טוב ושונה מבשני אלבומיה הקודמים. חמי רודנר, שתפקד באלבום כיועץ אמנותי ומפיק תפקידי השירה, עשה את שלו (וגם הבס שלו עושה טוב). יש שירים, כמו הסינגל "צופה בך", בהם הטרנספורמציה בקול ובמצב הרוח של וקסמן חדה במיוחד. על עשרה שירים שבדיסק אחראים שישה מלחינים, ועם זאת הפיל נשאר יחסית רציף. את הקרדיט לעניין הזה צריך לתת לטל שגב, המפיק המוזיקלי, וללהקה.
"בעדינות", כאמור, לא מפיל חזק מדי, אבל הוא דיסק ראוי.