קנייה ווסט נולד מחדש. כן, שוב.
בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם הכוונה אינה שהמציא את עצמו מחדש כאמן, אלא שהוא מגדיר עצמו כעת כנוצרי הנולד מחדש - הגרסה של הנצרות לחזרה בתשובה.
ישו הוא לא מוטיב חדש בחיים של קנייה, הוא תמיד היה נוצרי אדוק ודאג לשלב את האמונה שלו בישו ביצירתו. את הגראמי הראשון שלו מיני רבים קטף על השיר "Jesus Walks", ולאורך השנים דאג לשאוב השראה מוזיקלית מכנסיות ומקהלות גוספל. זאת, כיאה לילד שגדל בשיקגו בקהילה נוצרית. אך בצד האמונה שלו, קנייה פיתח גם תסביך ישו משל עצמו.
צניעות מעולם לא היתה הצד החזק של קנייה ווסט, ולפני כמה שנים הוא סיגל לעצמו את הכינוי Yeezus, ואף הוציא אלבום בשם הזה. לא היה מדובר במחווה לבנו של האל, אלא יותר בשיגעון גדלות שבא לידי ביטוי בדרך הכי קיצונית שיש: הוא רצה להודיע לעולם שהוא הכי גדול, ברמות של ישו.
קנייה תמיד היה מוזיקאי מוביל, אבל זה אף פעם לא הספיק לו, הוא הצהיר שיש לו חזון גדול יותר, שהוא יכול לעשות הרבה יותר מאשר מוזיקה. בראיון לפני כמה שנים, טען שהוא יכול לעצב בניינים ולשנות את עולם האופנה. באותה תקופה זה אולי נשמע הזוי. כיום, כשמותג ההלבשה שלו Yeezy מיוצר על ידי חברת אדידס ונחשב לאחד היוקרתיים והפופולריים של החברה, זה כבר נשמע פחות מופרך.
המגלומניה, יחד עם העובדה שהוא באמת אדם מוכשר בטירוף, יצרו את המפלצת שקנייה ווסט הפך להיות. תוסיפו לזה נישואים לקים קרדשיאן, חברות מוזרה עם דונלד טראמפ, אינסוף שערוריות, משברים נפשיים מתוקשרים וגם וידוי על כך שהוא סובל מהפרעה דו קוטבית, ותקבלו פרופורציות לחיים של אחד האנשים הכי מעוררי עניין ומחלוקת בתרבות האמריקאית.
קנייה ווסט הוא לא עוד ראפר/מפיק/מעצב אופנה/יזם/איש חזון, הוא Yeezus, ואם אתה בטוח שאתה שליח האלוהים על פני האדמה, למה שלא תקים כבר כנסייה? אז הוא הקים כנסייה.
בינואר האחרון קנייה ווסט החל להופיע במסגרת לה קרא "Kanye West's Sunday Service" - טקס רוחני מוזיקלי שבועי שכלל התאספות של מספר מצומצם של מוזמנים, מקהלת גוספל מרשימה בניצוחו, וגרסאות כיסוי דתיות לשירים מוכרים ומפורסמים שלו ושל אמנים אחרים. דמיינו משהו כמו כנסייה אפרו אמריקאית ביום ראשון פוגשת רכב של חב"דניקים עם גרסאות כיסוי מוזרות לשירים ומלא סינטיסייזרים, וכל זה בתוך סטורי באינסטגרם. האירועים התהדרו בסממנים דתיים מובהקים, כשבמרכזם כמובן עומד קנייה עצמו, מטיף על ערכים נוצרים כמו אהבה, משפחה וישו.
הטקסים עצמם צולמו והועלו לרשתות החברתיות על ידי מכונת היח"צ המשומנת של הזוג קרדשיאן-ווסט וצברו תאוצה ופופולריות, כך שבמהרה החלו לפקוד אותם גם לא מעט מפורסמים, מראפרים וכוכבות פופ כמו קייטי פרי ועד אמנים ושחקנים כמו בראד פיט. במהרה הפך הסאנדיי סרוויס שלו להצגה הכי טובה בעיר, ופופולרי מספיק כדי שיתחיל לנדוד למקומות אחרים ואפילו עד הבמה המרכזית בפסטיבל קואוצ'לה הנחשב. קנייה החל אפילו לבנות מבנה בצורת כיפה עם אקוסטיקה מיוחדת שאמור להכיל את האירועים הללו, נשמע מוכר?
הצעד הבא במסע ההדתה של קנייה ווסט היה להגדיר את עצמו כנוצרי הנולד מחדש. לא עוד ראפר שנוי במחלוקת ששר על בחורות, הצלחה וכסף, אלא איש משפחה נוצרי, שבא להביא את בשורת הגוספל ואהבת האל לעולם. בשבוע שעבר שוחרר סוף סוף אלבום הגוספל שלו -"Jesus Is King". זאת, לאחר לא מעט דחיות, כולל אחת של הרגע האחרון ביום שישי; דחייה שלוותה בציוץ התנצלות על כך שלא סיים את העבודה ושהוא לא ילך לישון עד שהאלבום יהיה מוכן, כאילו מדובר בעבודת גמר של סטודנט דחייני ולא באלבום שעובדים עליו כבר שנה.
שני אלבומיו האחרונים של קנייה, "Ye" ו-"Kids See Ghosts" (אלבום משותף עם קיד קודי) הכילו רק שבע רצועות כל אחד, ובאלבום זה יש 11 שכאלה, מה שבמבט ראשון נראה די מעודד - עד שמגלים שאורכן הכולל הוא 27 דקות בלבד. כנראה שיש משהו באהבת האל שעושה אותך עצלן מאוד.
ההפקה המוזיקלית עדיין מעניינת ברובה ואופיינית לקנייה, וחלק מהשירים אפילו לא רעים, כמו "Follow God" שמזכיר קצת את הקנייה הישן והטוב שבגללו אנחנו עדיין כאן, ו- "Use This Gospel" שמחיה מן המתים (הללויה!) את ההרכב Clipse של חברו הטוב והשותף שלו Pusha-T ואחיו No Melice, שלא פעיל כבר כעשור.
כל השאר נע בין דרשות משעממות על ישו, על אחדות המשפחה ועל למה שווה לבלות איתם ולהתנתק מהאינסטגרם בסופי השבוע (בהצלחה עם זה, קים). לכך, הוא מוסיף גם שיר על כך שהוא סופג ביקורת מנוצרים אחרים, ועוד מספר לא מבוטל של שירים שסובבים סביב ג'יזס, ג'יזס וג'יזס. הטקסטים ברובם רדודים ומשעממים והשירים ברובם פשוט לא זכירים במיוחד. בפעם הראשונה בתולדותיי כמעריץ קנייה, כמעט והתייאשתי במהלך השמיעה הראשונה. יש מצב שזה קשור לעובדה שאני גבר יהודי לבן ולא חובב גדול במיוחד של ישו בעצמי, אבל הפעם פשוט לא הצלחתי להתחבר. האלבום הזה אולי מייצג את קנייה של היום בצורה הטובה ביותר, יש שם עדיין המון כשרון וסאונד ייחודי שהוא רק שלו, אבל הוא עטוף בבליל של רוחניות, שגעון גדלות והמון צביעות.
באופן כללי נראה כי קנייה עטה על עצמו עד הסוף את תדמית המטיף וכעת זו הגרסה המעודכנת ביותר שלו, גרסה נטולת "באגים" כמו ההתמכרות לפורנוגרפיה עליה התוודה, בתוספת הפיצ'רים החדשים - אהבה וצניעות.
בראיון שהעניק לקראת שחרור האלבום, סיפר קנייה שבמהלך העבודה עליו ביקש מכל מי שעבד איתו להתנזר מסקס מחוץ לנישואין, ומחלק אף ביקש לצום יחד איתו כדי להדגיש שהאלבום הוא עבודת האל. קנייה ווסט בגלגול הנוכחי בטוח שהוא נמצא בדרך הבטוחה להקמה של כנסייה נוצרית חדשה עם מנהגים משלה, טקסים משלה, ומנהיג משלה - הוא עצמו. קשה שלא לתהות אם אין לכך מניע נסתר. עד כה, בכל פעם שקנייה הכריז על המצאתו מחדש, הוא ידע למנף את זה לצרכי סיקור תקשורתי נרחב שהביא עימו גם תשורה כלכלית. האם ייתכן שהשלב הנוכחי במסע של קנייה ווסט ינוצל גם כן לצרכים מסחריים ותו לא? האם הוא גאון פיננסי שמתכנן להקים דת על שמו, דבר שבאמריקה מגיע גם עם הקלות מס מרחיקות לכת?
סביר להניח שזו לא הפעם האחרונה בה קנייה נולד מחדש. מה שבטוח, בכל פעם שדבר כזה קורה, הקורבן העיקרי היא המוזיקה שלו. גם הוא מודע לכך שכולם מתגעגעים לקנייה הישן, אבל הוא לא נותן לזה להפריע לו במסע לעבר הטירוף/הגאונות הבאים. הגרסה האחרונה של קנייה אולי צנועה יותר, רוחנית יותר, ומיושבת יותר - אבל ג'יזס, זה משעמם.