אבא'לה בוא ללונה-פארק

"עיר ליד הים" הוא סרט על אבהות וגורל. זה לא אומר שהוא מעמיק, או מעניין במיוחד, אבל בנושאים האלה הוא עוסק. מדובר פה בסיפור פחות או יותר אמיתי, שהבמאי מייקל קאטון-ג'ונס ("רוב רוי", "התן") מעבד ברצינות תהומית. זוהי דרמה משפחתית במסווה של סרט משטרה. נטולת אקשן במכוון, עמוסת יומרות פסיכולוגיות; מה שנקרא סרט קטן.

רוברט דה נירו (לא פחות!) הוא וינסנט לה מרקה, שאביו הוצא להורג על רצח כשהיה ילד. השוטר שעצר את האב לקח אותו תחת חסותו, ובעקבותיו הפך וינסנט לשוטר בעצמו. חוץ משוטר מסור הוא גם חרא של אבא שנטש את בנו, ג'ואי, ואת אשתו. ג'ואי הפך לנרקומן ולאב מזניח דור שלישי. במהלך חקירת רצח מגלה וינסנט שבנו הוא הרוצח.

הסרט נע במעגלים. השוטר שכלא את אביו של וינסנט משמש לו כתחליף אב, דפוס שיחזור על עצמו דור מאוחר יותר. אב נוטש מוליד אב נוטש שמוליד אב נוטש. זכות הבחירה, לה מטיף וינסנט, אינה קיימת במציאות של הסרט, ושיני הבנים תכהנה גם תכהנה.

קאטון-ג'ונס מטפל בדמויותיו בסלחנות רבה. הוא טוען בתוקף שלמי שאבא שלו נטש אותו יש תירוץ להכל. אני לא מתלהבת מההתבכיינות הזו. כבר מזמן נמאס מסרטי מתח בהם תמיד הרוצח עבר התעללות כילד, ועוד יותר נמאס מדרמות ריאליסטיות בהן דמות שלא גדלה במשפחה דו הורית ומאושרת בהכרח תסבול מנכות נפשית.

הצילום בסרט בהחלט מצליח להשרות את הדיכאון המתבקש. הצבעים הקרים שנבחרו וריבוי הלונג-שוטים על אטרקציות התיירות השוממות, מצליחים להפוך את עיירת הנופש הכושלת לונג ביץ' לאפילו יותר מבאסת ממה שהיא בטח במציאות. השימוש המאופק בתנועות המצלמה מגבה היטב את התסריט והמשחק הריאליסטי.

משום מה, העומס הרגשי שאמור היה ללוות את הצפייה פשוט לא מצליח לעבור מן המסך אל הקהל. אני לא הרגשתי שכסרט שמרשה לעצמו להתחמק ממחויבויות עלילתיות בסיסיות, הוא מספק זווית מעמיקה מספיק על יחסי אבות ובנים בעידן התפוררות המשפחה. בסיכומו של עניין זה אחד מסרטי ה"בהחלט לא טוב אבל בהחלט לא גרוע" הקלאסיים.

איכשהו, למרות הכל, זה עלה שישים מיליון דולר. שזה הרבה לסרט ללא יומרה מסחרית. גם אם צריך לשלם לרוברט דה נירו ופרנסיס מק'דורמנד.